יום חמישי, 18 במאי 2017

עוגת שכבות שוקולד



פדיחה א' ופדיחה ב',
כך קראנו לעצמנו 
במשך שנות הרווקות הארוכות,
היא, אחותי, 
שאינה נשואה ומעל גיל 30,
ואני, ההומו.
עושים בושות למשפחה.

אחד אחרי השניה,
הם נישאו 
והקימו בית
והביאו ילדים,
אחינו הרבים.
ורק אנחנו 
המשכנו לתת צ'אנסים 
לשלל בחורים לא נכונים.
מנסים ומאמינים.

והנוצות שבהן התהדרנו
תמיד נחשבו בעיניהם,
עיני הבחורים הלא נכונים,
כסמרטוטים בלויים.
כי אשה לא צריכה להיות דעתנית,
והומו, מוטב שיהיה גברי.
ובכל זאת המשכנו 
כי לא ייתכן ש
רק אנחנו מבינים.

אז הקפנו את עצמנו
בחברים טובים 
ובעצמנו.
אני נאחזתי 
באותה דירת שותפים
במשך תשע שנים,
בזמן שהיא עברה דירה 
בכל שנה,
בכל פעם מתקרבת 
עוד טיפה, 
עד שהפכה 
לשכנה שממול -
הוצא את הראש מהמרפסת
ונופף לשלום.

איך זה שעוד לא חטפו אותך?
ומה בחור כמוך
עושה באתר כזה?
משהו כאן לא מסתדר.

ואז פתאום 
בשנה אחת קסומה
הכל הסתדר
כמו שצריך
ובסדר הנכון.
כי כמה שרציתי אהבה,
רציתי קודם כל 
שתהיה לה.
אני האח הצעיר, 
קטן ממנה בשש שנים, 
יש לי זמן.
קודם כל תורה.

דניאל לא היה אמור להתקיים.
כי בעולם הזה שלנו
לא קורים ניסים.
חייבים להתפשר.
וגבר שהגיע לגיל שלו
ולא התחתן
משהו בו בטח דפוק,
לא?
איך זה שלא חטפו אותו עד עכשיו?
ואת, אחרי 15 שנה 
של בחורים לא-נכונים,
את עוד מצפה לנסיכים?

ובאמת, רגע לפני
היו לה שני טלפונים ביד,
שני בחורים מאחד האתרים.
והטלפון לראשון 
התברר כאסון.
כבר יצאו בעבר, מסתבר
ולא זוכרת מה בדיוק היה,
רק שהיה נורא.

זהו, חשבה,
נגמרו כל הבחורים.
הגענו לשלב המיחזורים.
אפשר לסגור את העיר.
אבל עוד היה לה ביד
מספר של הבחור השני.
וחייבים לשמור על אופטימיות.

שבוע אחר כך,
כשבדייט השני 
הוא הציע לאפות לה 
עוגת יומולדת (!),
רשמתי לעצמי
שהבחור הזה שונה.
הוא נשמע כמו אחד שמבין.
ובאמת הוא הבין.

ובתוך שנה
הם היו נשואים 
ובהריון.
בתוך חמש שנים 
כבר היו שלושה ילדים.
בשנה השישית
דניאל נפטר.

רגע, רגע,
מה?
תחזור אחורה.
כל זה היה מהר לי מדי.

כן, אני זוכר
שגילינו שחלית,
וכן, הייתי שם כל הזמן
בחצי השנה שדעכת,
אבל אולי זה בכלל לא
היית אתה?
איך זה בכלל הגיוני
שהיית אתה?

ואפילו יום אחרי השבעה,
כשבאתי לסדר 
את ארונות המטבח שלכם,
עדיין חשבתי שאמצא אותך.

בכל הבלגן האינסופי
של המצרכים במזווה
גיליתי חצי שקית קקאו פתוחה,
ואז עוד אחת ועוד אחת,
ובחצי השקית הרביעית
כבר חשבתי לעצמי 
שזה כל כך טיפוסי לך.
יותר קל לקנות שקית חדשה
במקום לחפש את הקודמת הפתוחה
בתוך כל הבלגן האינסופי הזה שלך.
וכבר תכננתי איך אני
אצחק עליך
איתך.
ואז פתאום כאב חד מפלח
כשחוזרת ההכרה
שאינך.

ואני רוצה פשוט לצרוח,
לתוך כרית, לתוך ארון, מחוץ לחלון -
עוד אפשר להחזיר אותך.
כל זה היה מהר מספיק,
בשביל שנוכל לחשוב שזה היה
בסך הכל חלום רע.
כמעט שלא התקדמנו 
מאז שהלכת.
אתה יכול לחזור 
בדיוק למקומך.
לא חשוב כל הכאב
העיקר שחזרת,
והנה אתה.


אתה זוכר איך שאז,
כשחזרתי לנהוג,
לא הייתי מוכן שאף אחד יישב לצידי?
אף אחד, פרט לך.

אתה כבר יודע
איך אנחנו במשפחה.
משוגעים, נו.
לכל דבר חדש או לא מוכר
או בכלל
מגיבים קודם כל בעצבים.
קודם כל מתרגזים,
ורק אחר מפנים מקום
לרגשות הנכונים.
ואיך אני אצבור ביטחון בנהיגה 
עם אחד מהאחים שלי?
זה ייגמר בתאונה.

אבל לא איתך.
כי איך אפשר לכעוס עליך, דניאל.
אתה כולך כזה נשמה טובה.
היחיד שהייתי מסוגל
לשמוע ממנו ביקורת 
מבלי לרצות לדקור אותו בתגובה.
הרי מי יחשוד בך
בכוונה רעה?

ועד היום 
אני שומע דניאל קטן בראש
מבקש ממני לספור עד עשר
לפני שאני חותך נתיב
כי אלוהים ישמור, דודו,
אתה נוסע טוב, אבל
רק תשים לב 
למכוניות שבאות.

ואני מודה שתמיד
ספרתי רק עד ארבע,
אבל בכל זאת ספרתי,
ורק בזכותך.

ואז נסיעות אינספור
למושב בשבת בבוקר.
שבהן לרוב חשתי צורך
לתווך לך את אחותי,
להסביר לך איך 
הראש שלה עובד -
שהעצבים מגיעים בגלל
כל כך הרבה אהבה.
ולהסביר איך עוזרים לה 
לרדת מהעץ.

וגם אתה בשיחה 
סנגור כנגדי,
פרקליטו של בן זוגי
בימים של ויכוחים,
ניסית להסביר לי 
איך עובד הראש 
של בן זוג שמתמודד
עם כל כך הרבה עצבים
מכל כך הרבה אהבה.
ולשכנע אותי 
לרדת מהעץ.

זה לא הוגן, אתה יודע.
וזה מכעיס ועצוב ומכאיב ונורא.
ואיך אפשר עוד להגיד
"יהיה בסדר",
אחרי שהלכת ודעכת,
ודווקא אתה?

אין יום שעובר, 
שבו דמותך לא נשקפת,
בכל פעם מחדש מופתע להיזכר שכבר אינך,
לא מבין איך הזמן לא עצר מלכת,
רק מצמצנו וכבר 
נפער חור בנשמה.


היום הוא יום השלושים לפטירתו של דניאל, גיסי האהוב והיקר, ומחר הוא תאריך ההולדת העברי שלו. הוא היה אמור להיות בן 45. דניאל שנא ירקות, ואכל בעיקר בשר. כך שחוץ מניוקי בפסטו, המכנה המשותף בינינו היה בעיקר קינוחים. ויותר מכל הוא אהב שוקולד. אבל לא סתם שוקולד פושטי. זה איכסה. רק שוקולד פלצני. דניאל גם למד קונדיטוריה בעברו (ועבד בהייטק כמובן), אבל ברוב שנות היכרותנו, לחץ העבודה ועומס גידול הילדים הותיר לו פנאי רק לאפות עוגות שוקולד לימי הולדת. ולכן בפוסט לזכרו לא היתה אופציה אחרת מלבד עוגת שוקולד. בלי רכיבים שהוא היה פוסל על הסף (כנראה) ועם שוקולד מריר איכותי (אבל מהשוק). וכדי שתהיה קצת יותר מיוחדת מהרגיל ¬– עם שכבות.

המקור לעוגה הגיע מהווידיאו הוויראלי הזה, אבל הכמויות שבמתכון נראו לי משונות, ובדיעבד כנראה שגם צריך להכפיל אותן כדי להגיע לעובי הפרוסות שמופיע בסרטון. בנוסף, אינני חסיד של קרם על בסיס חמאה, ובפרט טבעונית, אז הלכתי על שתי אופציות פשוטות, שונות בתכלית מהמקור וכנראה טיפה יותר בריאות. העוגה אינה מסובכת להכנה, אך כדאי להיערך איתה לילה מראש, כי היא במיטבה אחרי צינון ממושך.

רכיבים:
לעוגה (תבנית בקוטר 22 ס"מ):
3/4 כוס קמח
1/2 כוס קקאו
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית תמצית וניל
חצי כוס סוכר
רבע כפית מלח
1.5 כוסות חלב שקדים (או 2/3 כוס שקדים שטחנתם בבלנדר עם 1.5 כוסות מים)

לקרם:
200 גרם שוקולד מריר
1 פחית קרם קוקוס (17% שומן לפחות) או 1 חבילה טופו משי + 2 כפות קורנפלור

אופן ההכנה:
מכינים את העוגה:
  1. מחממים תנור ל-180 מעלות
  2. מערבבים את כל הרכיבים היבשים לעוגה
  3. מוסיפים את חלב השקדים ומערבבים היטב
  4. יוצקים לתוך 2 תבניות אפייה מרופדות בנייר אפייה (אני השתמשתי בתבניות חד פעמיות מנייר, כך שלא נזדקקתי לנייר אפייה)
  5. אופים במשך חצי שעה (אם שתי התבניות לא נכנסות במגש אחד, אפשר לאפות אחת מעל השניה על טורבו)
  6. מוציאים את העוגות מהתנור ומניחים בצד שיצטננו

מכינים את הקרם:
  1. בסיר קטן ממסים את השוקולד המריר על באן מארי (כלומר הסיר עם שוקולד נח בתור סיר שני עם מים רותחים)
  2. בגרסת הקוקוס: שופכים את קרם הקוקוס (שכבה מוצקה + נוזלית) לסיר השוקולד המומס ומערבבים היטב. מצננים כעשר דקות 
  3. בגרסת הטופו: מעבירים את הטופו-מיש לבלנדר עם השוקולד המומס ושתי כפות קורנפלור. טוחנים למרקם חלק
  4. יוצקים חצי מהמלית על גבי אחת העוגות (רצוי כשהיא בתוך התבנית כי זה נוח יותר)
  5. מפרידים בזהירות את העוגה השנייה מהתבנית שלה, ומניחים אותה על גבי העוגה עם הקרם
  6. מצפים את השכבה השנייה ביתרת הקרם
  7. מצננים במקרר לכארבע שעות לפחות (בפרט בגרסת הקוקוס שזקוקה לזמן כדי להתמצק), שלא לומר אפילו לילה