בערך לפני חצי שנה
מקום העבודה שלי
עבר דירה
מרמת החייל
לראשון לציון.
ודרכם של נטולי רכב
כמוני
למערב הפרוע
של רישון
חייבת לעבור
סיבובים אינסופיים
באדיבות קו 126
בחולון.
נחרד מהעובדה
שייקח לי שעה להגיע לעבודה
לקחתי נשימה עמוקה
בפעם הראשונה
שעליתי על הקו
לכיוון דרום.
אבל איפשהו
בסיבוב הראשון
או השני
או השלישי,
משהו נסדק
והתמסרתי לחולון.
כי הבניינים הישנים
הזכירו לי את אשקלון
של הילדות,
ובתי הקרקע המצהיבים
את המושב,
בתקופה שעוד גידלנו
מתחת למדרגות
שיח ורדים
לתפארת.
ואורי כמובן אמר
לא,לא,לא,
מ-פי-תום.
אנחנו לא נעבור לחולון.
אבל משהו שם
קרא לי לחזור.
כי איכשהו
נדמה לי
שמאחורי אחד
מפיתולי הרחובות
מסתתר איזה קמט,
איזה קפל נסתר,
שמאחוריו נחבאת איזו דלת.
ואם אעבור בה
אמצא את עצמי
במטבח הישן במושב,
שבו הזמן קפא מלכת
והאסון עוד לא קרה.
ואמא שלי תהיה שם,
בסינר שתפרה,
ותבקש ממני
מטלות של ילדים,
כמו לברור את האורז.
או שאשב על הרצפה
ואקלף ערימה אינסופית
של פול ירוק
לנצח.
 |
| מתנצל על התמונה הבעייתית. כאן רואים גרסא עם קמח עדשים, ולכן היא כתומה |
יש לי פינה חמה בלב
לחולון
עוד מהילדות,
כשהדודים האהובים
גרו ברחוב
י"א באדר,
לא רחוק מ
כיכר סטרומה.
ובכל קיץ
הייתי נשאר לישון שם
למשך שבוע,
ותמיד היו מבלבלים
ביני לבין בני הדודים,
התאומים הלא-זהים.
ולא, אני לא הבן של דויד,
אני הבן של חנה
מהמושב.
כן, כולם מתבלבלים.
והיתה איזו פעם
בקיץ אחד,
שאבא לקח אותנו בטרנזיט
לסידור קטן
בתל אביב,
העיר המכוערת והרועשת.
והוא הבטיח
שנסיים בצ'יק,
ואז ניסע
לעיר הנחשבת באמת,
הנחשקת,
חולון.
אבל כשחזרנו מהסידור
צ'יץ' האיום
העניש את אבא
על החניה האסורה
וסינדל את רכבו.
וכך החלום החולוני נגוז,
ובילינו שלוש שעות
בקיץ החם
תקועים בתוך טרנזיט
על אלנבי.
ופעם אפילו גרתי בחולון
למשך חודש שלם,
וכל יום צעדתי
לקולנוע רינה,
שבו מעולם לא הקרינו סרטים,
ורק עברו אוטובוסים
כמו קו 1,
השם ייקום דמו,
שבדומה ל-126,
ידע למתוח
נסיעה של
רבע שעה באוטו
לפיתולים של
ארבעים דקות
לפני פקקים.
אבל זה היה רק
חודש מעבר,
שבו כבר עבדתי
בתל אביב
וגרתי אצל הדודים
בזמן שחיפשתי
דירה בתל אביב,
שבה אוכל להתרחק
מכל מה שהזכיר את
מושב הודיה.
שאף שכן
לא יידע שאני
הבן של חנה.
ואף שכן
לא ישאל שכן אחר
אם הוא שמע
מה עושה
הבן של חנה.
לא, לא, לא,
מ-פי-תום.
ובסוף מצאתי דירה
בתוך בניין מתפורר
בעיר המצהיבה,
אך נחשקת,
תל אביב.
ואפילו היה לי
מטבח מפואר
(או סביר מאד
יחסית לדירת שותפים),
שממנו למדתי להוציא
ארוחות מפוארות
(על אמת),
שהביאו חברים
אל הבית,
אל הלב,
ולפעמים אפילו
אל המטבח
שלי
כדי לסייע
במטלות פשוטות,
כמו להפריד את
העלים של הכוסברה.
(אבל רצוי שייקחו את הקערה לסלון,
כדי לא להפריע לי בבישולים).
ובינתיים,
התפזרו להן כל הסיבות
לבקר בחולון,
כי כל הנחלים זרמו
בכיוון ההפוך.
דוד אחד עבר לבית דגן,
שנייה עזבה לאשדוד,
ושלישית התמקמה ברישון.
ולי רק נותרה
חולון-של-מעלה
נשקפת מבעד
זגוגיות האוטובוס,
נראית במרחק של
מטר ממני,
אבל רחוקה בערך
עשרים שנה.
 |
| יש כאן גם גם טופו טמפורה (מימין) וגם טופו "עירום" (משמאל) |
התבשיל החמצמץ שלפניכם מבוסס
על מתכון לעוף של ישראל אהרוני מתוך ספרו "אהרוני פותח שולחן" בשינויים
קלים שלי, ובראשם – טופו בטמפורה במקום עוף. הלימון הכבוש הוא קריטי לתבשיל – כי הוא
נותן את כל הטעם שלו – אז לא לוותר עליו.
הערות לגבי הטופו טמפורה:
- הטיגון: אתם בהחלט יכולים לוותר על הטמפורה ופשוט לשים חתיכות טופו ערומות בתבשיל ללא טיגון מוקדם בכלל - אבל חבל! כי זה טעים יותר.
- הטופו: אני השתמשתי בטופו רך של משק ויילר, והמסקנה שלי היא שטופו רך מתאים יותר מהקשה לתבשילים עתירי נוזלים (ולא להתבלבל! טופו רך הוא טופו מוצק במרקם רך יותר מאחיו. זה ממש *לא* טופו משי, שהוא בכלל ממרחי, ונמכר באריזות קרטון)
- הקמחים: אתם יכולים לשחק עם כל מיני קמחים לטמפורה. אני הכי התלהבתי מהגרסא עם קמח הטפיוקה, שיצאה מושלמת, והציפוי שלה לא התפרק לי ברוטב אח"כ. אבל ניסיתי גם תמהיל של קמח עדשים (פשוט עדשים כתומות שטחנתי במטחנת תבלינים) וקמח כוסמין מלא – וגם יצא אחלה. לטעמי הבסיס כאן צריך להיות חצי קמח קטניות וחצי קמח עמילני/גלוטני.
- הנוזל: אני נצמד למתכון כלשהו של אורי שביט, שאמרה לשים סודה. זה כנראה יעבוד גם עם מים רגילים – בטח ובטח עם מים רותחים.
- היחס בין הנוזל לקמח: המטרה היא להגיע למרקם בלילה של פנקייק סמיכה. כזו שתישאר ממנה שכבה נאה על הטופו, ולא תנזל חזרה לקערה. ולכן זה משתנה מבלילה לבלילה, כי לפעמים הקמחים שותים יותר נוזלים, ולהיפך. אז מתחילים עם חצי כמות, מערבבים ומוסיפים בהדרגה עד המרקם הרצוי. ומשאירים אקסטרה נוזל בצד, כי הקמחים עלולים להמשיך לשתות לכם את הנוזלים בזמן שאתם משחימים טמפורות.
חוץ מזה – לא להיבהל מכמות ההערות לעיל. זה כולה טופו
מטוגן!
רכיבים:
לתבשיל:
1 קופסא של גרגירי חומוס מבושלים (או כוס וחצי גרגירים קפואים
שהופשרו)
3 כפות גדושות לימון כבוש
3 שיני שום
צרור כוסברה
1/2 פלפל ירוק חריף
1 בצל גדול
1 כף גדושה כורכום
לטופו:
חבילת טופו (מוצק, רצוי במרקם רך)
1/3 כוס קמח חומוס
1/3 כוס קמח טפיוקה (ראו הערות למעלה)
1 כוס סודה (לא בטוח שתזדקקו לכולה!)
1 כפית כורכום
אופן ההכנה:
מכינים את הטופו-טמפורה:
- מערבבים את הקמחים, הכורכום וחצי כפית מלח בקערה
- שופכים 1/2 כוס מהסודה ומערבבים עד שמקבלים מרקם של בלילת פנקייק. אם צריך מוסיפים עוד נוזלים (ותשמרו בצד נוזלים, כי ייתכן שהקמחים ימשיכו לשתות אותם בהמשך)
- מחממים שמן במחבת לטיגון חצי עמוק
- חותכים את הטופו לקוביות
- טובלים את הקוביות בבלילה ומטגנים להשחמה
- מניחים בצד על נייר סופג
מכינים
את התבשיל:
- קוצצים את הבצל ומטגנים בשמן זית עד להזהבה בסיר רחב
- קוצצים את הכוסברה והפלפל ופורסים את השום לפרוסות
- מוסיפים את הירקות הקצוצים למחבת ומטגנים כ-2 דקות
- מוסיפים את הלימונים הכבושים ומערבבים כדקה
- מוסיפים את גרגירי החומוס והטופו ומתבלים בכורכום
- מוסיפים כוס מים רותחים ומביאים לרתיחה
- מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים 20 דקות
- מגישים על אורז לבן
