את אורי שלי
מצאתי באינטרנט,
באתר שהולם את מילות השיר
(של ריהאנה כמובן) –
מקום חסר תקווה.
כי לאן יעופו
הברווזים הביישנים
כשכל הברים והמסיבות לגייז
נעימים להם כמו
אגם קפוא?
וכך, בשבת אחת
במקרה פתאום
דמותו עלתה
בפעם הראשונה.
אז שלחתי הודעה
והתגלגלה לה שיחה,
וכבר למחרת
נקבעה פגישה
בשדרה.
(למה בכלל אומרים שדרות ברבים?)
וההתחלה לא היתה כ"כ מזהירה.
אני הייתי בראשיתה של השדרה
והוא היה בסופה.
אז סיכמנו שאני אלך דרומה,
והוא יילך צפונה,
ובאמצע ניפגש.
רגע, רגע, רגע -
חשבתי לעצמי כשהתחלתי לצעוד -
מאיפה הוא יידע מי אני בכלל?
ואיך אדע איפה לעצור?
ואם הוא יפספס אותי?
ומאיפה הביטחון ש..
לא, לא, לא.
*ככה* זה לא עובד.
אז צלצלתי שוב.
והתעקשתי על ודאות,
נקודת ציון,
משהו.
אבל הוא בשלו.
אל חשש.
אל תדאג.
ודאגתי.
אבל הוא מצא אותי.
והדייט היה מקסים
וכיפי ונעים.
ובדיעבד גיליתי שהוא חשש
שאולי הוא לא לטעמי,
עד שסיפרתי לו תוך כדי
שעם כל הכבוד לבחורים מסוקסים,
אני מעדיף את הבחור שלי
עדין ומקריח
(אם נדייק, היתה שם בדיחת שואה,
אבל מפאת כבודכם, אחסוך אותה).
ואז הוא נרגע.
ובדיעבד הוא גילה
שאני חששתי
שאולי אני לא לטעמו,
עד שהוא שאל אותי
איזו להקה אני אוהב
(כבר אז חשבתי שזו שאלה מטופשה!),
והתגובה שלו הבהירה
שדייקתי בתשובה.
ומאז – ביחד,
כבר כמעט חמש שנים.
חמסה!
 |
| יצא לי באטמן מלימון פרסי! |
עכשיו, אני יודע שנהוג לומר
שהצליל הכי יפה בעולם
הוא צחוק של ילדים.
אבל עם כל הכבוד לילדים של כולכם,
אני הכי אוהב את
הצחוק של אורי.
אז כל יום, במשך כל היום
אני מחפש את הדרך לשם -
שר לו שירים,
חומד לו לצונים,
מענטז לו ענטוזים,
ומכין לו תה.
הבעיה היא ש
לא תמיד אני במוד מצחיק.
לפעמים אני נרגן על הבוקר,
כי עוד לא שתיתי קפה,
ולפעמים אני נרגן בערב,
כי העולם.
ולפעמים יש איזה עצב
שמרגיש בלי תחתית,
מטפטף ממני
כמו טחינה מתוך פיתה,
ומכתים את כל מה שמסביב.
ולא תמיד אני יודע
מה אני צריך או רוצה או כדאי
ובטח שלא להסביר במילים.
אבל בתוך כל בלגן
תמיד יש לי תקווה וידיעה ואמונה ש
אנחנו על אותה השדרה.
ואם אלך קצת דרומה
והוא קצת צפונה,
בסוף אורי ימצא אותי.
ויכין לי תה.
עד שאוכל להצחיק אותו
בחזרה.
אז אתמול היה יום ההולדת של אורי אהובי! מזל טוב לנסיך! שאוהב טעמי
חמוץ! ולכן זוכה למאכל פרסי חמצמץ! רק שהמתכון נשען על לימון פרסי, ומעודף שימוש שלי בו, לאורי קצת נמאס ממנו (בושה לעדה!).
אהמ.. ובכן, להגנתי ייאמר שא. אורי דווקא חיבב את הסבזי הטבעוני וב.
השבוע חל יום הגורמה סבזי הבינלאומי! אז אין מנוס מלפרסם.
שלוש הערות על המתכון:
א. גורמה סבזי (או ר'ורמה סבזי, אם לדייק) הוא אחד ממאכלי הדגל הפרסיים, ומכינים אתו לרוב עם בשר.
התוצאה שלפניכם מזכירה קצת בטעמיה את המקור, אבל היא גרסת-חילול-קודש שאינה מבוססת
על איזה מתכון סבתא-אותנטית שלי, אלא על אלתור חופשי. אז ט.ל.ח
ב. נתחי הסויה, המכונים גם בונזו, הם מוצר קונטרוברסלי. יש להם מרקם של
חזה עוף, ואני מחבב אותם, אבל הם מצריכים תיבול אגרסיבי, ולא כולם עפים עליהם. אני
מציע שתנסו אותם (גרסת טופו שניסיתי לא הצליחה כלל), אבל מקסימום אפשר להכין את
הסבזי בלעדיהם.
ג. רכז רימונים – מאז שגיליתי רכז רימונים אמיתי בשוק לוינסקי (שם הוא
מתקרא "רסק רימונים"), אני בז לרגיל שנמכר בסופרים. אם יוצא לכם – שווה לרכשו
(קצת יקר, אבל לרוב מספיקה כף ממנו לתבשיל, והוא מחזיק נצח). אם אין לכם שום סוג של
רכז/רסק רימונים, אפשר להמיר בסילאן עם קצת מיץ לימון.
רכיבים:
200 גרם
נתחי סויה יבשים ("בונזו")
1 כוס
שעועית אדומה מבושלת (הכי פשוט להשתמש בקפואה משקית, מופשרת)
1 בצל
גדול
1 צרור
פטרוזיליה
1 צרור
כוסברה
1 צרור
סלרי עלים
2 כפות גדושות
רכז רימונים
3 יח'
לימון פרסי שחור יבש
1 כף
גדושה כורכום
כמון
מלח
ופלפל
אופן
ההכנה:
- ממלאים סיר בינוני במים רותחים, מערבבים בו כף כמון, כפית סוכר ומלח. מביאים לרתיחה ומכבים את האש.
- מערבבים לתוך הסיר היטב את נתחי הסויה. מכסים ומניחים ל-20 דקות.
- מסננים את נתחי הסויה, וסוחטים אותם היטב
- קוצצים את הבצל ומטגנים אותו בסיר רחב ונמוך (סוטאז') עד להזהבה
- בינתיים קוצצים את כל העשבים (אין צורך בגבעולי הסלרי) לערימה ענקית. מחכים איתה
- מוסיפים את נתחי הסויה הסחוטים למחבת, מוסיפים כורכום, רכז רימונים, מלח ופלפל ומטגנים תוך כדי ערבוב במשך 5 דקות. אם העסק נדבק מדי למחבת – מוסיפים קצת מים רותחים
- מוסיפים את העשבים לסיר, ואחרי כדקה מערבבים לצמצום הנפח
- מוסיפים את השעועית המופשרת יחד עם כחצי כוס מים רותחים
- דופקים בפטיש שניצלים את הלימונים הפרסיים, ומוסיפים לסיר
- מתבלים במלח ופלפל, מביאים לרתיחה, מנמיכים ומבשלים מכוסה כעשרים דקות
