יום שישי, 4 בדצמבר 2015

גורמה סבזי טבעוני

את אורי שלי
מצאתי באינטרנט,
באתר שהולם את מילות השיר
(של ריהאנה כמובן) –
מקום חסר תקווה.

כי לאן יעופו
הברווזים הביישנים
כשכל הברים והמסיבות לגייז
נעימים להם כמו
אגם קפוא?

וכך, בשבת אחת
במקרה פתאום
דמותו עלתה
בפעם הראשונה.
אז שלחתי הודעה
והתגלגלה לה שיחה,
וכבר למחרת
נקבעה פגישה
בשדרה.
(למה בכלל אומרים שדרות ברבים?)

וההתחלה לא היתה כ"כ מזהירה.


אני הייתי בראשיתה של השדרה
והוא היה בסופה.
אז סיכמנו שאני אלך דרומה,
והוא יילך צפונה,
ובאמצע ניפגש.

רגע, רגע, רגע -
חשבתי לעצמי כשהתחלתי לצעוד -
מאיפה הוא יידע מי אני בכלל?
ואיך אדע איפה לעצור?
ואם הוא יפספס אותי?
ומאיפה הביטחון ש..
לא, לא, לא.
*ככה* זה לא עובד.

אז צלצלתי שוב.
והתעקשתי על ודאות,
נקודת ציון,
משהו.
אבל הוא בשלו.
אל חשש.
אל תדאג.

ודאגתי.
אבל הוא מצא אותי.

והדייט היה מקסים
וכיפי ונעים.
ובדיעבד גיליתי שהוא חשש
שאולי הוא לא לטעמי,
עד שסיפרתי לו תוך כדי
שעם כל הכבוד לבחורים מסוקסים,
אני מעדיף את הבחור שלי
עדין ומקריח
(אם נדייק, היתה שם בדיחת שואה,
אבל מפאת כבודכם, אחסוך אותה).
ואז הוא נרגע.

ובדיעבד הוא גילה
שאני חששתי
שאולי אני לא לטעמו,
עד שהוא שאל אותי
איזו להקה אני אוהב
(כבר אז חשבתי שזו שאלה מטופשה!),
והתגובה שלו הבהירה
שדייקתי בתשובה.

ומאז – ביחד,
כבר כמעט חמש שנים.
חמסה!

יצא לי באטמן מלימון פרסי!
עכשיו, אני יודע שנהוג לומר
שהצליל הכי יפה בעולם 
הוא צחוק של ילדים.
אבל עם כל הכבוד לילדים של כולכם,
אני הכי אוהב את
הצחוק של אורי.
אז כל יום, במשך כל היום
אני מחפש את הדרך לשם -
שר לו שירים,
חומד לו לצונים,
מענטז לו ענטוזים,
ומכין לו תה.

הבעיה היא ש
לא תמיד אני במוד מצחיק.

לפעמים אני נרגן על הבוקר,
כי עוד לא שתיתי קפה,
ולפעמים אני נרגן בערב,
כי העולם.

ולפעמים יש איזה עצב
שמרגיש בלי תחתית,
מטפטף ממני 
כמו טחינה מתוך פיתה,
ומכתים את כל מה שמסביב.
ולא תמיד אני יודע
מה אני צריך או רוצה או כדאי
ובטח שלא להסביר במילים.

אבל בתוך כל בלגן
תמיד יש לי תקווה וידיעה ואמונה ש
אנחנו על אותה השדרה.
ואם אלך קצת דרומה
והוא קצת צפונה,
בסוף אורי ימצא אותי.

ויכין לי תה.
עד שאוכל להצחיק אותו
בחזרה.


אז אתמול היה יום ההולדת של אורי אהובי! מזל טוב לנסיך! שאוהב טעמי חמוץ! ולכן זוכה למאכל פרסי חמצמץ! רק שהמתכון נשען על לימון פרסי, ומעודף שימוש שלי בו, לאורי קצת נמאס ממנו (בושה לעדה!).
אהמ.. ובכן, להגנתי ייאמר שא. אורי דווקא חיבב את הסבזי הטבעוני וב. השבוע חל יום הגורמה סבזי הבינלאומי! אז אין מנוס מלפרסם.

שלוש הערות על המתכון:
א. גורמה סבזי (או ר'ורמה סבזי, אם לדייק) הוא אחד ממאכלי הדגל הפרסיים, ומכינים אתו לרוב עם בשר. התוצאה שלפניכם מזכירה קצת בטעמיה את המקור, אבל היא גרסת-חילול-קודש שאינה מבוססת על איזה מתכון סבתא-אותנטית שלי, אלא על אלתור חופשי. אז ט.ל.ח
ב. נתחי הסויה, המכונים גם בונזו, הם מוצר קונטרוברסלי. יש להם מרקם של חזה עוף, ואני מחבב אותם, אבל הם מצריכים תיבול אגרסיבי, ולא כולם עפים עליהם. אני מציע שתנסו אותם (גרסת טופו שניסיתי לא הצליחה כלל), אבל מקסימום אפשר להכין את הסבזי בלעדיהם.
ג. רכז רימונים – מאז שגיליתי רכז רימונים אמיתי בשוק לוינסקי (שם הוא מתקרא "רסק רימונים"), אני בז לרגיל שנמכר בסופרים. אם יוצא לכם – שווה לרכשו (קצת יקר, אבל לרוב מספיקה כף ממנו לתבשיל, והוא מחזיק נצח). אם אין לכם שום סוג של רכז/רסק רימונים, אפשר להמיר בסילאן עם קצת מיץ לימון.

רכיבים:
200 גרם נתחי סויה יבשים ("בונזו")
1 כוס שעועית אדומה מבושלת (הכי פשוט להשתמש בקפואה משקית, מופשרת)
1 בצל גדול
1 צרור פטרוזיליה
1 צרור כוסברה
1 צרור סלרי עלים
2 כפות גדושות רכז רימונים
3 יח' לימון פרסי שחור יבש
1 כף גדושה כורכום
כמון
מלח ופלפל

אופן ההכנה:
  1. ממלאים סיר בינוני במים רותחים, מערבבים בו כף כמון, כפית סוכר ומלח. מביאים לרתיחה ומכבים את האש.
  2. מערבבים לתוך הסיר היטב את נתחי הסויה. מכסים ומניחים ל-20 דקות.
  3. מסננים את נתחי הסויה, וסוחטים אותם היטב 
  4. קוצצים את הבצל ומטגנים אותו בסיר רחב ונמוך (סוטאז') עד להזהבה
  5. בינתיים קוצצים את כל העשבים (אין צורך בגבעולי הסלרי) לערימה ענקית. מחכים איתה
  6. מוסיפים את נתחי הסויה הסחוטים למחבת, מוסיפים כורכום, רכז רימונים, מלח ופלפל ומטגנים תוך כדי ערבוב במשך 5 דקות. אם העסק נדבק מדי למחבת – מוסיפים קצת מים רותחים
  7. מוסיפים את העשבים לסיר, ואחרי כדקה מערבבים לצמצום הנפח
  8. מוסיפים את השעועית המופשרת יחד עם כחצי כוס מים רותחים
  9. דופקים בפטיש שניצלים את הלימונים הפרסיים, ומוסיפים לסיר
  10. מתבלים במלח ופלפל, מביאים לרתיחה, מנמיכים ומבשלים מכוסה כעשרים דקות

יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

קציצות טופו ברוטב חלב קוקוס-פסטו-לימון


אנשים נורמטיבים,
אנשים מן היישוב -
אלה יוצאים לחופשות
כדי לעשות כיף חיים.
ליהנות! לנוח! לבלות!
וכיף חיים!

רק אני תמיד נלחץ מחופשות?

נניח רגע בצד
את השנאה שלי לעשות תכנונים
או לשרטט מסלולים
או לקרוא המלצות
באנגלית.
ונניח רגע בצד גם את
החשש ש
בטח משהו יידפק,
ואת החשש הטבעי מאסונות
(שהרי לגויים לפחות אין מלחמות).

כיף חיים זה דבר משתק.
אין הרבה חופש בחופשות
כשאתה נורא טרוד במחשבות
כמו
"האם אני מספיק כיפי לפרטנר הנופש שלי"?
או
"האם מה שעשיתי כרגע
מגניב מספיק
כדי לדווח עליו
בשיחות הקפה בעבודה".

כן, כן,
כזה מהבול אנוכי.

לחרדת הנופשים
יש כמובן שורשים
בטיולים השנתיים
בבית הספר
שאליהם הפסקתי לצאת,
ברוך השם,
בכיתה חי"ת.

וגם זה היה יותר מדי.
כי טיולים זה למגניבים.

ואחרי שנגמר התיכון,
עבדתי במשך כשנה
כקופאי בקלאב-מרקט
(הראשון באשקלון!),
ושם השארתי מאחור
את הדימוי החנני,
ובראתי עצמי מחדש
כמגניב!
(כן, כן, קופאי מגניב)

עד שבסוף השנה
הוציאו אותנו לנופש.

אז אמרתי לעצמי,
דודו.
זה לא טיול שנתי.
זה לא בית הספר.
אתה מגניב עכשיו.
הכל בסדר.

ובאמת הכל הלך בסדר
עד הערב הראשון,
כשהבנות רצו לצאת לרקוד.
והבנתי ש
גדול עליי.
אני לא מגניב.
אני מתבייש לרקוד עם אנשים.
אני יותר מלפפון חמוץ כרגע.
והלך הנופשון.

למזלי,
לחרדת הפיזוזים
דווקא היו חיים קצרים.
כי ממש מעט אחר כך.
אחותי התחתנה.
וגם עשתה חינה.

ובתור האח של הכלה
מוכרחים לעשות שמח.
אין פטור מטעמי פדיחה,
כי להרים זו מצווה!
קולולו והכל.
ומה, לא תשמח את אחותך?

אז הדחקתי את הקהל
וענטזתי
וצהללתי
ורקדתי עד אחרון האורחים.
ושחררתי
מאז ולנצח נצחים*.
(*ברמה העקרונית)

המרקם כאן יצא גס בגלל ששמתי גרעיני חמניה במקום צנובר (כי נגמר לי בדיוק). וסליחה על הצל הגס

אבל לפוביית הטיולים
עוד היו חיים ארוכים.
ולהגנתי, אומר ש
א. השתפרתי עם השנים
וב. ברוב הפעמים
זה נבע בעיקר
מהחשש לבאס אחרים.
כלומר את שותפיי לנופשים.

(כי במעט הפעמים
שיצא לי לשוטט לבדי
דווקא היה נעים).

ומאז אורי כמובן
נעים גם בצוותא.
גם כי אני אוהב אותו
הכי בעולם,
וגם כי הוא יותר לחוץ ממני.
ואי אפשר ש
שנינו נהיה לחוצים.
אז אנחנו נלחצים בתורות.

ובכל זאת
לפעמים נראה לי ש
הדרך הקלה והנוחה לנפוש
היא פשוט
להיות חולים.

אם מתעלמים מ
חרדת המוות הקלה
ומצוקות גופניות
שבל יפורטו,
הרי שהרווחנו כאן
כמה ימים שבהם
באמת באמת נחים.
לא רצים להספיק שיגועים,
ולא צריכים לדווח
על כמה שהנוף היה מדהים.

וזה ממש לגיטימי
לישון המון,
לרבוץ מול טלוויזיה,
לזכות בפינוקי רחמים
ולהתבוסס בטרנינג.
להיט*

*רק צריך לפתור את עניין
חרדת המוות הקלה
והמצוקות הגופניות
שבל יפורטו.


הפתרון המושלם לכל האחרי חגים הזה (אני יודע, אתם.ן כבר מזמן התקדמתן.ם הלאה) הוא לקבוע חופשה אחריהם. כך הייאוש ייעשה יותר נוח. אז עוד כשבועיים אני טס לחופשה עם אורי. וכחייל ממושמע, דאגתי להיות חולה לפני כשבועיים, כדי לבזבז את הווירוסים בזמן (חמסה!), אז אנא אחלו לי בהצלחה.

המתכון לקציצות שלפניכם איננו שלי. יש מצב וחצי שזה המתכון הכי פופולרי לקציצות בקהילה הטבעונית והוא שייך כמובן לשף אבי ביטון. במתכון המקורי הוא הגיש אותם ברוטב חריימה מעולה. אבל מכיוון שהקציצות כה קלות להכנה, חשבתי שזה יהיה מגניב (!) ובעיקר קל לשדך אותם לרוטב אחר, שמבוסס על מתכון של רות אוליבר שפורסם אי אז ב"על השולחן".


רכיבים:
לקציצות:
 300 גרם טופו
3  כפות פירורי לחם / קמח מצה (לנמנעים מגלוטן – אפשר להשמיט פשוט את הפירורים. ראו הערה 7)

1 צרור כוסברה
 1 בצל סגול קטן
1  שן שום
4  כפות שמן זית

1  כפית כמון
1  כפית פפריקה מתוקה


מלח ופלפל

לרוטב:
1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)
4 כפות פסטו (ראו בהמשך מתכון לפסטו ביתי)
1 לימון
1 שן שום
1/2 פלפל ירוק חריף


אופן הכנה:
מכינים את הקציצות:
  1. מחממים תנור ל-200 מעלות
  2. טוחנים את הטופו במעבד מזון למרקם חלק. אם צריך מוסיפים מעט מים. מניחים בקערה.
  3. קוצצים את הכוסברה והבצל דק בסכין, ומוסיפים לקערה
  4. כותשים את שן השום ומוסיפים לקערה
  5. מוסיפים את יתר רכיבי הקציצות לקערה קציצות פחוסות בגודל של כדור פינג פונג. עוטפים כל קציצה במעט שמן זית (אני טובל בקערית עם שמן) ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה
  6. אופים כ-15 דקות, להתייצבות והזהבה
  7. מצננים את הקציצות! נכון במתכון המקורי זה לא נדרש, אבל לטעמי זה כדאי מאד, כדי לתת להן להתגבש ולהתמצק לפני שמכניסים אותן לרוטב. אם משמיטים את פירורי הלחם – זה ממש חובה לצנן לגמרי.


מכינים את הרוטב:

  1. מחממים בסיר רחב ונמוך (סוטאז') 2 כפות שמן.
  2. קוצצים שן שום ופלפל חריף ומטגנים כדקה
  3. מוסיפים את הפסטו ומטגנים כחצי דקה
  4. מוסיפים את חלב הקוקוס ומערבבים היטב
  5. מגרדים את קליפת הלימון בפומפיה, סוחטים ממנו את המיץ, ומוסיפים אותם לרוטב
  6. מביאים לרתיחה ומבשלים כחמש דקות על אש נמוכה
  7. מסדרים את הקציצות בתוך הסיר, מטלטלים בעדינות שיכוסו ברוטב, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כרבע שעה.
  8. מגישים עם אורז לבן


רוצים להכין פסטו בבית?

רכיבים:
1 צרור בזיליקום טרי
3 שיני שום
5 כפות שמן זית
1/2 כוס צנוברים*
1 כפית מלח

* צנוברים זה האגוז האופטימלי לפסטו, אבל הוא יקר. אם לא מתאים לכם - אפשר להמיר אותו בגרעיני חמניה – התוצאה תצא קצת יותר גסה במרקם (כפי שאפשר לראות בתמונה של הקציצות), וכדאי להפחית כף שמן עבורה. אפשר להמיר גם בקשיו – התוצאה תהיה יותר גבינתית. ותכלס, לצורך הרוטב שלנו כאן, בכלל לא חייבים אגוזים (אבל אז לא תוכלו למרוח את שאריות הפסטו על לחם, כי זה לא יהיה ממרחי ממש).

אופן ההכנה:
טוחנים הכל במעבד מזון. אם המרקם לא ממרחי מספיק, אפשר להוסיף עוד טיפה שמן

יום שבת, 26 בספטמבר 2015

קציצות פראסה טבעוניות


גם השנה צמתי.
ולעצמי אני עוד סופר בגאווה
שכבר עשרים ושש שנה!
ברצף אני צם!
אולי אפילו עשרים ושבע!
משוויץ כמו אז,
כשהיינו ילדים ו
התחרינו מי יצליח
להחזיק מעמד 
עד סוף הצום.

אבל לך תמצא 
את מי זה ירשים
פה, בתל אביב.
כאן אתה מוזר.
כי באיזה קטע אתה...
ולא בא לי להסביר.

אצלנו,
המסורתילונים,
ברור שבכיפור צמים
(אני מייצג רק את עצמי).
כי יש מסורות
שחייבים בהן להקפיד,
בניגוד לאחרות
שמי צריך,
מה פתאום?!
אני איתן סיימתי.

כך למשל,
אני מצחצח שיניים בצום
(אחרת מגעיל),
מדליק אורות
ומכבה
(כי חוסכים),
אבל לא רואה טלוויזיה,
לא משתמש בסמארטפון,
ולא כותב.
רק קורא וקורא.

זו שעתם היפה
של שבועוני לאשה.

והבחירה אילו מסורות
יש לקיים
ואילו יש להשאיר מאחור,
התחילה כבר בילדות,
כשאמא היתה יושבת
וקוראת תהלים
שוב ושוב ושוב.
ותמיד הציעה לי
לבוא ולקרוא עמה.
אז הייתי בא,
כדי לא לאכזב אותה,
עד שמתישהו 
אמרתי די,
אני מעדיף לקרוא
מעריב לנוער.

וזה עוד כלום לעומת
המאבק האמיתי והגדול,
מרד הנעורים הראשון שלי,
שבמסגרתו
הפסקתי ללכת
לבית הכנסת בשבת.

איך זה קסם לי כל כך
בגיל שש,
לראות את אחיותיי הגדולות
צועדות בכל שבת ברגל
עד לקצה השני של המושב,
לבית הכנסת,
ובחזור דוחפות בגאון
את סבא
בכסא הגלגלים.

רק רציתי להצטרף.

ואמא שלי
כל כך שמחה,
שהבן שלה
כה מסור למצווה,
שגם כשכבר 
ממש  מ מ ש
שנאתי את זה,
המשכתי ללכת
שוב ושוב ושוב
רק כדי לא
לאכזב אותה.

ובכל שבת
הייתי מתעורר מוקדם
ומקווה שאולי
הפעם
אמא תשכח
לבוא ולהעיר אותי.

אבל היא תמיד זכרה.

ולא הייתי מסוגל
להגיד לה ש
אני כבר מזמן לא רוצה.
עד שבסוף,
באיחור של כמה שנים טובות,
אמרתי.

והיא כמובן התאכזבה.

כיריים מלוכלכים זה אותנטי!

והנה,
מליון שנה אחר כך,
כשבלבי הבטחה לעצמי
שכף רגלי לא תדרוך במקום,
אני שומע את שקד הקטנה
מייבבת מרה
כי אחותה הגדולה
הלכה עם בת דודתה
לבית הכנסת.
ועכשיו גם היא רוצה.

איך המסורת הזאת חמקה?
שהרי לא אמה
(שהיא אחותי),
ולא אביה
או סביה –
אף אחד מהם
לא הולך ממש
(או בכלל)
לבית הכנסת.
ובכל זאת.
גם אם לא ילכו בכל שבת,
ואף שהן כנראה לא מתפללות -
המסורת הזאת צלחה.

ובמאכלים המסורתיים
זה עוד יותר חמקמק.
קשה לנחש
מה הנוער ידחה מעליו
ובמה ידבק.

בחיים, למשל,
לא הייתי מהמר שיתפוס הגולאב -
משקה של מי ורדים
עם תפוחים מגוררים,
שהפרסים שותים
בצאת יום כיפור.

בכל שנה בצום,
בשעה ארבע אחר הצהריים,
אני ניגש להכין אותו:
מקלף תפוחים,
מגרר אותם בפומפיה,
מוסיף מים,
סוכר
וטיפות של תרכיז ורדים
ומערבב
מבלי לטעום.
חלילה.
אני צם.

וכשנגמר הצום,
ויושבים לסעודה,
אני בחיים לא שותה גולאב,
כי זה פאקינג לא טעים!
יש לזה טעם של בושם,
ואף פעם לא אהבתי את זה,
לא בתור ילד
ולא עכשיו.

אני מכין גולאב
רק כי זו מסורת
וכדי להעביר עשר דקות מהצום.
אבל איכשהו
זה תפס,
וכל האחיינים מתלהבים.

לך תבין ילדים.


אם יש מאכל מסורתי שאפשר היה לנחש שיתפוס אלו קציצות הפראסה (כרישה). זה להיט! ואף כי אמי היתה מכינה אותן עם בשר וביצים, ואני עם תפוח אדמה וללא ביצים – מבחינתי אני ממשיך כאן מסורת. פראסה זו פראסה.
אני מתריע מראש - אלו קציצות "בזבזניות" – נדרשים 5 ק"ג של פראסה (שזה המון) כדי להנפיק כ-40 יחידות (שזה לא כזה המון). אני סמוך ובטוח שבכל מיני מתכונים אחרים תמצאו תמהיל חסכוני עם יותר תפוח אדמה או וואטאבר. מה אכפת לי. אני מאמין בקציצות שלי, ומבחינתי פעם בשנה אפשר ללכת לשוק בתקווה שלא הקפיצו שוב את מחירי הכרישה לקראת החג, כדי לחזור עם מלוא העגלה ירק. כל זה שווה כדי לראות את המשפחה רבה על הקציצות ובשביל לשמוע את שחר, האחיינית הגדולה שלי, אומרת שזה בטופ 3 של המאכלים האהובים עליה. נסיכה!
המתכון מבוסס על זה של שרי אנסקי מהספר "אוכל", אבל שיחקתי מאד עם הכמויות והחלפתי כהרגלי בקודש את הביצים בזרעי צ'יה ופשתן (וכאן אני מסביר בפירוט איך עובדים עם זה ולמה זה טוב)
חגים שמחים!

רכיבים (35-40 קציצות):
5 ק"ג כרישה
1 תפוח אדמה גדול או 2 בינוניים-קטנים
2 כפות זרעי צ'יה
2 כפות זרעי פשתן (ללא-טבעונים: 2 ביצים במקום הזרעים)
מלח ופלפל
להגשה: לימון טרי

אופן ההכנה:
1.   לילה לפני (או לפחות שעתיים קודם לטיגון) חותכים את גבעולי הכרישות לחתיכות בגודל 2-3 ס"מ - הכוונה היא לחלק הלבן ואפשר גם מהחלק הירוק, רק בלי העלים שכבר נפתחו – מניחים בסיר גדול וממלאים במים רותחים. מפזרים מלח ומבשלים עד להתרככות – 30-45 דקות. מסננים מנוזלים ומניחים להצטנן.
2.   אחרי שהכרישות הצטננו, טוחנים אותן היטב – הכי הכי טוב במטחנת (סליחה על זה) בשר (שמזמן מכונה בפי מטחנת הפראסה, כי לשם זאת נרכשה וזה כל ייעודה בעולם). אם אין – גם מג'ימיקס יעשה עבודה סבירה.
3.   הכרישות ספחו ה-מ-ו-ן נוזלים בבישול, ולכן חייבים לסחוט אותן ממש-ממש טוב. אפשר להניח בתוך בד חיתול ובאמצעותו קל יותר לסחוט כמות גדולה. אחר – פשוט בידיים, כל פעם קצת. מניחים את התערובת הסחוטה בקערה.
4.   מקלפים את תפוח האדמה ומגררים דק (פומפיה או מג'ימיקס). סוחטים גם אותו היטב-היטב מנוזלים ומעבירים לקערה.
5.   בגרסא הטבעונית:
5.1. טוחנים שתי כפות צ'יה, מעבירים לקערית נפרדת, שופכים 8 כפות מים חמים ומערבבים עד שהעיסה נהיית צמיגית, ואז מעבירים אותה לקערה עם יתר הרכיבים.
5.2. טוחנים 2 כפות פשתן ושופכים ישירות לקערה של העיסה.
בגרסא הצמחונית:
מוסיפים את הביצים לעיסה
6.  מערבבים היטב (אני אוהב ללוש בידיים) ומתבלים במלח ופלפל.
7.  ממלאים מחבת בשמן לטיגון חצי עמוק.  כשהשמן רותח – אבל ממש רותח - יוצרים קציצות בידיים ומניחים במחבת.
8.  ממתינים שהקציצות ישחימו, ואז הופכים ומטגנים את הצד השני. מעבירים את הקציצות לנייר סופג.
9.  מגישים חם עם פלח לימון – סוחטים מעל הקציצה ואוכלים!