גם השנה צמתי.
ולעצמי אני עוד סופר בגאווה
שכבר עשרים ושש שנה!
ברצף אני צם!
אולי אפילו עשרים ושבע!
משוויץ כמו אז,
כשהיינו ילדים ו
התחרינו מי יצליח
להחזיק מעמד
עד סוף הצום.
אבל לך תמצא
את מי זה ירשים
פה, בתל אביב.
כאן אתה מוזר.
כי באיזה קטע אתה...
ולא בא לי להסביר.
אצלנו,
המסורתילונים,
ברור שבכיפור צמים
(אני מייצג רק את עצמי).
כי יש מסורות
שחייבים בהן להקפיד,
בניגוד לאחרות
שמי צריך,
מה פתאום?!
אני איתן סיימתי.
כך למשל,
אני מצחצח שיניים בצום
(אחרת מגעיל),
מדליק אורות
ומכבה
(כי חוסכים),
אבל לא רואה טלוויזיה,
לא משתמש בסמארטפון,
ולא כותב.
רק קורא וקורא.
זו שעתם היפה
של שבועוני לאשה.
והבחירה אילו מסורות
יש לקיים
ואילו יש להשאיר מאחור,
התחילה כבר בילדות,
כשאמא היתה יושבת
וקוראת תהלים
שוב ושוב ושוב.
ותמיד הציעה לי
לבוא ולקרוא עמה.
אז הייתי בא,
כדי לא לאכזב אותה,
עד שמתישהו
אמרתי די,
אני מעדיף לקרוא
מעריב לנוער.
וזה עוד כלום לעומת
המאבק האמיתי והגדול,
מרד הנעורים הראשון שלי,
שבמסגרתו
הפסקתי ללכת
לבית הכנסת בשבת.
איך זה קסם לי כל כך
בגיל שש,
לראות את אחיותיי הגדולות
צועדות בכל שבת ברגל
עד לקצה השני של המושב,
לבית הכנסת,
ובחזור דוחפות בגאון
את סבא
בכסא הגלגלים.
רק רציתי להצטרף.
ואמא שלי
כל כך שמחה,
שהבן שלה
כה מסור למצווה,
שגם כשכבר
ממש מ מ ש
ממש מ מ ש
שנאתי את זה,
המשכתי ללכת
שוב ושוב ושוב
רק כדי לא
לאכזב אותה.
ובכל שבת
הייתי מתעורר מוקדם
ומקווה שאולי
הפעם
אמא תשכח
לבוא ולהעיר אותי.
אבל היא תמיד זכרה.
ולא הייתי מסוגל
להגיד לה ש
אני כבר מזמן לא רוצה.
עד שבסוף,
באיחור של כמה שנים טובות,
אמרתי.
והיא כמובן התאכזבה.
 |
| כיריים מלוכלכים זה אותנטי! |
והנה,
מליון שנה אחר כך,
כשבלבי הבטחה לעצמי
שכף רגלי לא תדרוך במקום,
אני שומע את שקד הקטנה
מייבבת מרה
כי אחותה הגדולה
הלכה עם בת דודתה
לבית הכנסת.
ועכשיו גם היא רוצה.
איך המסורת הזאת חמקה?
שהרי לא אמה
(שהיא אחותי),
ולא אביה
או סביה –
אף אחד מהם
לא הולך ממש
(או בכלל)
לבית הכנסת.
ובכל זאת.
גם אם לא ילכו בכל שבת,
ואף שהן כנראה לא מתפללות -
המסורת הזאת צלחה.
ובמאכלים המסורתיים
זה עוד יותר חמקמק.
קשה לנחש
מה הנוער ידחה מעליו
ובמה ידבק.
בחיים, למשל,
לא הייתי מהמר שיתפוס הגולאב -
משקה של מי ורדים
עם תפוחים מגוררים,
שהפרסים שותים
בצאת יום כיפור.
בכל שנה בצום,
בשעה ארבע אחר הצהריים,
אני ניגש להכין אותו:
מקלף תפוחים,
מגרר אותם בפומפיה,
מוסיף מים,
סוכר
וטיפות של תרכיז ורדים
ומערבב
מבלי לטעום.
חלילה.
אני צם.
וכשנגמר הצום,
ויושבים לסעודה,
אני בחיים לא שותה גולאב,
כי זה פאקינג לא טעים!
יש לזה טעם של בושם,
ואף פעם לא אהבתי את זה,
לא בתור ילד
ולא עכשיו.
אני מכין גולאב
רק כי זו מסורת
וכדי להעביר עשר דקות מהצום.
אבל איכשהו
זה תפס,
וכל האחיינים מתלהבים.
לך תבין ילדים.
אם יש מאכל מסורתי שאפשר היה לנחש שיתפוס אלו קציצות הפראסה (כרישה). זה להיט! ואף כי
אמי היתה מכינה אותן עם בשר וביצים, ואני עם תפוח אדמה וללא ביצים – מבחינתי אני
ממשיך כאן מסורת. פראסה זו פראסה.
אני מתריע מראש - אלו קציצות "בזבזניות" – נדרשים 5
ק"ג של פראסה (שזה המון) כדי להנפיק כ-40 יחידות (שזה לא כזה המון). אני סמוך
ובטוח שבכל מיני מתכונים אחרים תמצאו תמהיל חסכוני עם יותר תפוח אדמה או וואטאבר.
מה אכפת לי. אני מאמין בקציצות שלי, ומבחינתי פעם בשנה אפשר ללכת לשוק בתקווה שלא
הקפיצו שוב את מחירי הכרישה לקראת החג, כדי לחזור עם מלוא העגלה ירק. כל זה שווה כדי
לראות את המשפחה רבה על הקציצות ובשביל לשמוע את שחר, האחיינית הגדולה שלי, אומרת
שזה בטופ 3 של המאכלים האהובים עליה. נסיכה!
המתכון מבוסס על זה של שרי אנסקי מהספר "אוכל", אבל שיחקתי
מאד עם הכמויות והחלפתי כהרגלי בקודש את הביצים בזרעי צ'יה ופשתן (וכאן אני מסביר בפירוט איך עובדים עם זה ולמה זה טוב)
חגים שמחים!
רכיבים (35-40 קציצות):
5 ק"ג כרישה
1 תפוח אדמה גדול או 2 בינוניים-קטנים
2 כפות זרעי צ'יה
2 כפות זרעי פשתן (ללא-טבעונים: 2 ביצים במקום הזרעים)
מלח ופלפל
להגשה: לימון טרי
אופן ההכנה:
1. לילה
לפני (או לפחות שעתיים קודם לטיגון) חותכים את גבעולי הכרישות לחתיכות בגודל 2-3
ס"מ - הכוונה היא לחלק הלבן ואפשר גם מהחלק הירוק, רק בלי העלים שכבר נפתחו – מניחים
בסיר גדול וממלאים במים רותחים. מפזרים מלח ומבשלים עד להתרככות – 30-45
דקות. מסננים מנוזלים ומניחים להצטנן.
2. אחרי
שהכרישות הצטננו, טוחנים אותן היטב – הכי הכי טוב במטחנת (סליחה על זה) בשר (שמזמן
מכונה בפי מטחנת הפראסה, כי לשם זאת נרכשה וזה כל ייעודה בעולם). אם אין – גם
מג'ימיקס יעשה עבודה סבירה.
3. הכרישות
ספחו ה-מ-ו-ן נוזלים בבישול, ולכן חייבים לסחוט אותן ממש-ממש טוב. אפשר להניח בתוך בד
חיתול ובאמצעותו קל יותר לסחוט כמות גדולה. אחר – פשוט בידיים, כל פעם קצת. מניחים
את התערובת הסחוטה בקערה.
4. מקלפים
את תפוח האדמה ומגררים דק (פומפיה או מג'ימיקס). סוחטים גם אותו היטב-היטב מנוזלים
ומעבירים לקערה.
5. בגרסא הטבעונית:
5.1. טוחנים שתי כפות צ'יה, מעבירים לקערית נפרדת, שופכים 8 כפות מים חמים
ומערבבים עד שהעיסה נהיית צמיגית, ואז מעבירים אותה לקערה עם יתר הרכיבים.
5.2. טוחנים 2 כפות פשתן ושופכים ישירות לקערה של העיסה.
בגרסא הצמחונית:
מוסיפים את הביצים לעיסה
6. מערבבים היטב (אני אוהב ללוש בידיים) ומתבלים במלח ופלפל.
7. ממלאים מחבת בשמן לטיגון חצי עמוק. כשהשמן רותח – אבל ממש רותח - יוצרים קציצות בידיים ומניחים במחבת.
8. ממתינים שהקציצות ישחימו, ואז הופכים ומטגנים את הצד השני. מעבירים את הקציצות לנייר סופג.
9. מגישים חם עם פלח לימון – סוחטים מעל הקציצה ואוכלים!
