יום חמישי, 22 במרץ 2018

קציצות סלק טבעוניות


כשאתה גדל בבית מאמין
הפחד מלווה אותך מגיל צעיר.
ילד בן ארבע
לא יודע מה לעשות
עם כל האלוהים הזה,
ואיך לא לעורר בטעות
את חרון אפו.
אני זוכר איך
הלכתי לי בחצר גן הילדים,
הייתי אולי בן ארבע,
ושרתי לעצמי
"לה קוקראצ'ה! לה קוקראצ'ה!
לה לה לה לה לה לה לה".
ואז חשבתי לעצמי
רגע,
מה אני בעצם שר?
אולי אלו מילות כפירה?
(לא, זה "ג'וק" בספרדית).
ומה עושה ילד בן ארבע
שחושב שאמר מילים אסורות
בשפה מג'וברשת זרה,
ועכשיו לא יודע איך להתמודד
עם חרון אפו של
ההוא שם למעלה
שעלול לבוא להענישו
ממש תיכף ומיד.
אוטוטו.

הפחד התגלגל מאז
לצורות נוספות.
מקצתן מטופשות.
נגיד הפחד מהאוכל בצלחת שלך
כי אתה אוכל כשר
ופתאום אתה בחו"ל.
אל תשאל מה יש בפירה
שלצד השניצל,
פן חלב וחמאה יתגלו בו.
ואל תדקדק בשאלה
עם מה הותקן הרוטב.
פשוט תאכל מהר.
או יותר טוב
הפוך לצמחוני.
(טוב, היו לזה עוד סיבות).

או הפחד מחגים.
פסח בפרט.
בגלל התחושה הזאת שלאט לאט
הקדושה משתלטת על הבית.
אסור לאכול חמץ בחדרים,
ואז בסלון
ואז במטבח.
ובבוקר ליל הסדר
מחביאים את כיכר הלחם האחרונה
בארון החשמל
ואוכלים בכניסה לבית
בעמידה.
אבל עד מתי מותר לאכול חמץ בדיוק?
החג כבר נכנס?
מה באוויר מסמן שאסור או מותר
לעשות פעולה אגבית
כמו לאכול פרוסת לחם?



אבל לא רק.
כלומר יש עוד סיבה
או חמישים סיבות.
לחרדת החגים.
במשפחה מבינים.

זוכרת את הפסח
שאמא שקעה בדכאון?
ואת יום העצמאות הארור שאחריו
אז במרפסת,
לפני מיליון שנה?
בטח שאת זוכרת.

זוכרת את הפסח
שבו גילו לה את המחלה?
ושנה אחר כך
זוכרת איך קמנו מהשבעה
יום לפני ליל הסדר?
שישה ילדים עם כוויות בלב
מפרקים חלונות ותריסים,
שוטפים אותם בחצר,
מייבשים ומרכיבים מחדש.
לנקות את האבק,
לבער את החמץ,
להחליף חול בחג.
אין רגע דל
אין רגע
לעצור
ולנשום.

ולפני שלוש שנים
זוכרת שאבא נפל
בערב שבועות?
כל האוכל נשאר על השולחן
כשרצנו לבית החולים.
אחר כך ארזנו שאריות בקופסאות
למשמרות מסביב לשעון.
ואז שלושה חודשים
בערפל יומיומי.

ודניאל,
מי היה מאמין שעברה כבר שנה.
בראש השנה גילינו.
ויומיים אחרי חג שני של פסח,
זה נגמר.

אולי זה לא מפתיע
אם כך,
שההתקף הראשון
תקף אותי בערב שבת אחד
שבו לא קרה מאום.
איזה מין דבר משונה זה
לשבת ולהירגע
ליהנות מארוחה.
הרי בטח משהו רוחש שם
מתחת לאדמה.
יושבים עם חברים,
מקשקשים
(וקצת רבים),
ואז פתאום
קשה לנשום.

מה זה צריך להיות השטויות האלה?
אני הרי עברתי דברים בחיי.
קשים!
והרבה!
ובגיל צעיר!
אז מה פתאום קשה לנשום?
תנשום, דביל.
תנשום.

אבל תמיד היה יותר קל
לתפקד במאתיים אחוז
כשמסביבי יהום הסער,
מאשר לשחרר
ולהאמין שכלום לא קורה.
הכל כרגיל.
וגם אם יש דברים
שמחוץ לשליטתי
(ותמיד הרי יהיו),
אני לא צריך לחיות את כל חיי
בהמתנה להזנקה.
לא כל העולם על הכתפיים שלך,
גם אם זאת התחושה.



אבל זה לקח זמן,
ועד אז
כל חופשה היתה משימה.
כל מנוחה היתה הזדמנות לחרדה.

זוכר איך כשהיינו באיסלנד
פרצה מלחמה
(סליחה, מבצע),
ואחרי שטיפסנו
לראש של גבעה רחוקה,
קראתי הודעות בווטסאפ
מהמשפחה.
אנחנו בסדר,
איך אצלכם,
איך אצלך.

זוכר איך ביוון,
כמעט עשינו תאונה,
ואז אבא התאשפז בבית החולים,
ואז היה פיגוע בפריז
שלשם היתה אמורה להמשיך החופשה.
ומרוב שלא רציתי לבכות,
לא יכלתי להפסיק לבכות.
עד שאמרנו מספיק,
צריכים להתאפס.
אנחנו מזמן כבר ילדים גדולים.
אז בכיתי עוד קצת,
ואז זה נרגע.

ואתה בטח זוכר את פריז,
כשנסענו לנקות את הראש בקטנה,
ודקה אחרי שסגרנו טיסה,
דניאל חלה.
וכל הזמן שם
פחדתי שיקרה משהו,
ויסתירו את זה ממני.
וכל הזמן ריחפה לי
מעל הראש עננה.
ובסוף צדקתי.
וקרה.
והסתירו.
וגיליתי.
אז ברחתי החוצה
כי הייתי חייב אוויר.
ובחוסר אונים
בקור של נובמבר
בחולצה דקה
ישבתי וניסיתי לנשום
על שפה של מדרכה.

כמה קשה זה להירגע.

ובכל זאת אין ברירה.
אנחנו נירגע, ויהי מה.
אז נקבע עוד נסיעה
ואפילו בחופשת פסח, יימח שמה.
ויהיה לנו מדהים.
כי מגיע לנו.

היי, זוכר כמה כיף
היה לנו בצרפת?
איך התמסרת למשימה החשובה
של לאכול בכל יום קינוח מפונפן.
או היום ההוא שבו נסענו
לבקר בטירה מפוארת,
ואחרי שעה שלמה שבה
ניסינו להבין על מה כל הרעש
(כי לא היתה כזאת מפוארת),
הבנו שהיינו תקועים רק בחלק של האורווה?
ומאחוריה היתה אחוזה עצומה
ומפוארת, אלא מה?

זוכר שאפילו באתונה המכוערת
בין דמעה לדמעה
גילינו את המנה הכי מושלמת
במסעדה ההודית הקטנה?

ואיסלנד.
חייבים לחזור לאיסלנד.
הנופים שצילמנו עדיין נראים
כמו סרט בדיוני,
גם כשאני ואתה בתמונה.

וזוכר איך בטיסה הראשונה לרומא
איך ממש ברגע ההמראה
תפסתי לך חזק את היד וצעקתי
"אוחצ'ה תרימממממי!!".
ומכפתלי שכל המטוס ישמע.

אז גם אם לא איפטר
אף פעם מהפחד.
והוא יישאר דבוק לי לרגל
כמו זפת נצחית,
אני אמשיך לקפוץ למים,
ולהזכיר לעצמי
שהפחד מהלא נודע
הוא ברובו אצלי בראש.
ולפעמים הלא נודע
הוא בסך הכל
ג'וק בספרדית.

אין ספק שהדבר הכי חכם לעשות בבלוג בישול זה לפרסם מתכון עם חמץ רגע לפני פסח. ובפרט אחרי שלא פרסמתי כחמישה חודשים מתכון חדש בבלוג. אבל פסח זה רק שבוע ומתכונים הם לנצח!
המתכון שלפניכם עובד מצויין גם כקציצות יבשות (המבורגר?) וגם כקציצות ברוטב. קחו בחשבון שהמרקם שלהן ברוטב הוא כשל כופתאות נימוחות, ולא קציצות קפיציות (גמישות?).
אפשר לשחק עם כמעט כל רכיב במתכון, אז שימו לב לשלל החלופות שאני מציע.

רכיבים (20 קציצות):
לקציצות:
2 סלקים בגודל בינוני (חי וטרי, לא מבושל)
2 גבעולי סלרי
1 בצל גדול
1 כוס שעועית לבנה מבושלת (השתמשתי בקפואה משקית, מופשרת. לחלופין: גרגירי חומוס)
1 כוס שיבולת שועל
2-3 כפות ממרח גרעיני דלעת (לחלופין: שקדיה או חמאת בוטנים לא ממותקת. 2 כפות אם זה במרקם משחה, שלוש אם המרקם נוזלי. בבקשה לא טחינה משומשום, כי אז ייצא לכם מר)
1 כף גראם מסאלה (לחלופין: כמון, בהרט או קארי)
1 כף מלח

לרוטב:
1 לימון גדול
1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)
1 כף גרגירי כוסברה טחונים (לחלופין: כמון, כורכום או קארי)
2 גבעולי סלרי
אופציונלי: כף סרירצ'ה או שבבי צ'ילי

הוראות הכנה:
  1. מחממים תנור ל-200 מעלות
  2. מקלפים את הסלקים, וחוצים אחד מהם - חצי אחד תשמרו לרוטב, והיתר (סלק וחצי) - מגררים במעבד מזון לשרוכים דקיקים. מניחים בקערה
  3. טוחנים יחד במעבד מזון שעועית, שיבולת שועל וממרח גרעינים עד שמתקבל מעין גוש בצק. מעבירים לקערה
  4. קוצצים גס במעבד המזון את הבצל ו-2 גבעולי סלרי (2 גבעולים נוספים שומרים לרוטב). מעבירים לקערה
  5. מוסיפים תבלינים לקערה ולשים בידיים את כל העיסה עד שהיא מתגבשת. מניחים לחמש דקות לספיגת נוזלים
  6. יוצרים קציצות ומניחים על תבנית עם נייר אפייה
  7. אופים את הקציצות במשך 40 דקות

בשלב הזה אפשר לאכול את הקציצות כמו המבורגר! הידד!
בא לכם רוטב? המשיכו נא
  1. בבלנדר טוחנים את מחצית הסלק הנותר, 2 גבעולי הסלרי ויתר רכיבי הרוטב לנוזל מרקם חלק
  2. שופכים את הרוטב לסיר ומביאים לרתיחה. מנמיכים, מכסים ומבשלים שלוש דקות
  3. מוסיפים את הקציצות לסיר, ומטלטלים אותו לכיסוי הקציצות ברוטב
  4. מביאים שוב לרתיחה, מנמיכים אש ומבשלים בסיר מכוסה את הקציצות במשך רבע שעה

12 תגובות:

  1. אין לי מילים, אבל חשתי צורך להגיב, אז רק ❤
    והקציצות נראות ונשמעות מדהים.

    השבמחק
  2. תודה רבה רבה, נטלי 💜💜

    השבמחק
  3. חיבוקים עוזרים מאד וגם אוכל טוב...על בסיס קבוע..פשוט החיים קצת יותר קלים ככה.

    השבמחק
  4. הלב שלי לא עומד בכתיבה שלך. זה כל כך יפה. איך אפשר בכלל להתייחס למתכון אחרי טקסט כזה?

    השבמחק
  5. אתה כותב נהדר, פוצע את הלב וכל אחד יכול למצוא שם, בין השורות, את הדברים שלו. באמת שפחות התרכזתי אחכ במתכון שנראה נהדר

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על התגובה המרגשת, אפרת 💜

      מחק
  6. דודו ממש ריגשת אותי, תיארת את הארועים בשילוב מדהים של הומור ועצב בנקודות מבט משתנות. נהדר! שיהיה החג הקרוב מלא רוגע...

    השבמחק
    תשובות
    1. אמן ואמן 😊 תודה רבה על התגובה המרגשת וחג שמח 💜

      מחק
  7. אחי ,אתה מוכשר חבל על הזמן;)

    השבמחק