עוגת מוס שוקולד תפוז (טבעונית! ללא גלוטן! כמעט ללא סוכר!)

עברה עוד שנה

ושוב מגיעה האזכרה לאמא.

והשנה במיוחד -

כי בדיוק 20 שנה חלפו -

אני נדרש להגדיר לעצמי במילים

איפה אמא נוכחת

אצלי בחיים.

כי הפרידה מפחידה,

אבל יותר ממנה -

השכחה.

וככל שאני נדרש למצוא

זכרונות גרנדיוזיים,

סצנות חשובות

או רגעים מהותיים,

כך אני מתחפר

יותר ויותר

דווקא באותו זכרון

קטן ומטופש

של דילמת הסנדביץ'.

איך כשהייתי ביסודי,

לא,

כבר הייתי בחטיבה,

ואמרתי פעם לאמא

שהסנדביץ' שאני הכי אוהב

שהיא מכינה לי לבצפר

הוא כריך פשוט של

מיונז ומלפפון.

אבל לא סתם מיונז.

אמא שלי היתה מכינה בעצמה

מיונז של עניים

או של רמאים,

שהכיל קורנפלור בשביל מרקם

וחרדל בשביל הטעם

(לא חשוב מאיזו שנה).

וזה בטח לא מתכון צרפתי קלאסי.

אבל זה היה הכי טעים בעולם.

ובכריך פשוט עם מלפפון

שנמעך קצת בתיק בית הספר,

הוא היה מנת נחמה.

רק שאמא שלי לקחה

יותר מדי קשה

הערה קטנטנה.

ומאז ואילך

במשך כחצי שנה

זה היה הכריך היחיד

שהכינה לי.

ובשלב מסוים זה קצת נמאס.

כי כמה אפשר.

אבל לא היה לי לב

להגיד לה להפסיק.

כי היא דואגת לי כל כך,

ומה אני כפוי טובה,

וסך הכל זה עדיין

טעים מאד.

אז התאפקתי

והתאפקתי

עד שבסוף נשברתי

ושאלתי

בדחילו ורחימו

אם אולי אפשר

ככה ממש לפעמים

לגוון ב

כריך אחר.

וכמה שהיא שמחה!

כי בזמן הזה

שאני כל כך חששתי

לאכזב אותה,

היא השתעבדה

להכנה בכל מחיר

של מיונז לכריך,

כי היא בעצמה

כל כך חששה

לאכזב אותי.

ובמרחק של זמן

אתה חושב לעצמך

מה נסגר אתכם, אנשים?!

זה כולה פאקינג סנדביץ'.

אבל אתה גם יודע

שזו דווקא דוגמא טובה

לתכונה שירשת ממנה.

איך כל פעולה קטנטנה

יכולה להפוך לכבדת משקל

כי אתה לא יכול שלא לחשוב על

איך היא תשפיע על הסביבה.

ולמה לאכזב

אם אפשר

לסבול בקטנה

בשביל אהבה גדולה?

התשובה היא כי אפשר גם לא לסבול!

אבל זה לקח

שלמדתי בכלל מאבא,

ולא תמיד הלב

מאפשר לשחרר.

כמו בדילמת הכובע, למשל,

שקרתה עוד שנים קודם לכן,

בשנה של הגשמים.

אמא סרגה לגיל כובע צמר

שיהיה לו לקחת לצבא.

ואחרי שכולנו התלהבנו

היא סרגה גם לי אחד.

אבל בהפתעה גמורה

הוסיפה לו

פונפון.

ולא יכולתי 

להגיד לה

שאני נבוך מפונפון.

כי היא כל כך טרחה.

ולא יכולתי

לא ללכת לבצפר

עם פונפון על הראש.

כי היא כל כך טרחה.

אז הלכתי.

וצחקו עליי.

כך שלמחרת

ועד סוף החורף

הייתי יוצא מהבית

עם פונפון על הראש,

אבל לפני תחנת האוטובוס

ומספיק רחוק מהבית

הייתי מחביא אותו בתיק.

וככה כולם ניצחו,

חוץ משתי אוזניים קטנות

שנותרו קרות.

אבל אמא נוכחת

לא רק ברגשות אשמה.

היא נמצאת שם גם

בדאגה המתמדת למשפחה

או בהתעקשות שלי

על ארוחת ערב שישי חמה,

עם האחים

או עם חברים

או עם החמות,

או רק אני ואורי -

אוכלים ירקות בתנור 
עם פתיתים

מול הטלוויזיה.

כי ארוחת שישי מגבשת משפחה.

ואני שואף להיות אדם טוב יותר -

בזכותה,

ואני עובד קשה להיות קליל יותר -

בגללה.

ואת הדרך לאהוב אנשים

הכי חזק שאפשר

למדתי

בארבע עשרה שנים וחצי

במחיצתה.

אני תמיד חושש קצת לפרסם פוסטים כבדים או נוגים, כי אנשים רק רוצים לחייך ולהכין עוגה ומה אני רוצה מחייהם. אבל גם עצב זה חלק מהחיים. ראיתם "הקול בראש", לא?

אין שום קשר בין אמא שלי לבין העוגה שלפניכם. ובכל זאת, היא כאן. כי ביס ענקי של מוס שוקולד-תפוז עם פירורים קראנצ'יים וקצת מלח (כן!) זה הדבר הכי מנחם שיש. בפרט כשהוא טבעוני לגמרי, אין בו גלוטן וגם אין בו כמעט בכלל סוכר (מתכון שני ברצף!), וזה כמובן גם כשר לפסח, שזה הכי צו השעה.

כן, התבססתי על הבסיס של עוגת הגבינה הלימונית מהפוסט הקודם, אבל היתר שונה לגמרי, ועדיין פשוט מאד להכנה.

רכיבים (תבנית של 20X20):

לבסיס:

1 כוס קורנפלקס ללא גלוטן

1 כוס פיסטוק קלוף (אפשר להמיר בשקדים או אגוזים אחרים)

1 כף סוכר חום

2 כפות סירופ מייפל / אגבה

4-5 כפות שמן קוקוס מומס (3 כפות במצב מוצק)

½ כפית מלח

למלית:

2 תפוזים

200 גרם שוקולד מריר

1 חבילת טופו משי (349 גרם)*

¼ כוס סירופ מייפל / אגבה

2 כפות קורנפלור

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות
2. במעבד מזון טוחנים קורנפלקס, פיסטוק, סוכר ומלח לפירורים דקים (אבל לא אבקה!)
3. מעבירים את התערובת לקערה, מוסיפים כף אגבה/מייפל ושמן קוקוס מומס ומערבבים היטב
4. מסדרים נייר אפיה על תבנית האפיה (אם אתם משתמשים בפיירקס או חרס, אפשר לוותר עליו), מפזרים את התערובת ומהדקים אותה היטב (אני דחסתי עם כוס ויסקי)
5. אופים במשך 25 דקות
6. בזמן הזה ממסים את השוקולד יחד עם אגבה/מייפל (בבאן מארי – שזה בסיר נפרד מעל סיר עם מים רותחים – או במיקרו)
7. כשהשוקולד נוזלי, מערבבים לתוכו את הטופו והקורנפלור ומערבבים היטב.
8. מעבירים לבלנדר יחד עם גרידת קליפה משני התפוזים ומיץ מתפוז אחד בלבד. טוחנים למרקם חלק
9. מוציאים את התבנית מהתנור ויוצקים עליה את מלית השוקולד
10. אופים במשך חצי שעה. בתום האפייה השוליים צריכים להיראות יציבים, והמרכז רוטט, אך לא נוזלי לגמרי. אם עדיין לא התקבל המרקם, תמשיכו לאפות עוד כחמש דקות
11. מכבים את התנור, ומניחים לעוגה לעשר דקות
12. מעבירים לצינון למשך שעתיים לפחות

* שימו לב שזה טופו משי, שנמכר בקופסת קרטון ולא טופו קשה, שנמכר באריזת פלסטיק עם מים

סמבוסק גרוזיני כשר לפסח

כשאתה הופך לאיש מבוגר

כל העניין הזה של אווירת חג

נהיה קצת מטריד.

נניח לרגע בצד

לכל שלל האירועים

והודעות החג-שמח למיניהן

אני מתכוון לאחריות שלך כמבוגר

לייצר מסגרת חגיגית.

כשהיית קטן

זה היה די ברור -

הולכים לבית הכנסת,

הדודים שאתה אוהב מגיעים לישון,

ובבוקר של פסח

אמא מטגנת בומוולוס.

אבל היום,

אף אחד במשפחה לא הולך לבית הכנסת

ואתה בעצמך מתפקד על תקן הדוד,

שצריך להנחיל לדור ההמשך 

מאכלים חגיגיים.

אבל מה הופך מאכל לחגיגי?

אצלי העקרון המנחה הוא 

ממולאים וסבל.

שאני אמלא פלפל?

זה גובל בגסות רוח.

הוא נועד למילוי. 

מה חגיגי בזה?

אני צריך לשבת עם כפית

ובעזרת הידית שלה

לרוקן קישואים קטנים בגודל של אצבע.

או להרתיח בצלים גדולים

ואז לצנן אותם

ואז להפריד שכבה שכבה

ואז למלא אותם.

זה חגיגי!

אבל איכשהו בסוף

מה שגורף את רוב המחמאות זה

איזה סלט כרוב שעשית על הדרך,

או פשטידת קישואים פשוטה מדי,

שנועדה רק לסגור איזו פינה על השולחן.

לא, זה לא מחמיא לי.

אני צריך שהמחמאות יותאמו למידת ההשקעה.

זה בסה"כ כרוב קצוץ עם לימון, אנשים!

איפה הוא ואיפה הבצל שגלגלתי במשך שעה?!

כדי לצמצם אפשרויות לבאסה

מכינים עוד משהו מהאלמנט הנוסף

שמוגדר אצלי כחגיגי ­–

טיגון.

מה זאת אומרת למה?

אל"ף, כולם אוהבים מאכלים מטוגנים.

ובי"ת, בהכנה שלהם יש מידה של סבל.

ומה יותר חגיגי מסבל?

 

המתכון הנוכחי נולד כהכלאה בין הבומוולוס של אמא שלי (מצה מגולגלת ומטוגנת במילוי של תפוחי אדמה וגבינה לבנה עם סירופ של סוכר ולימון) לבין סמבוסק.

במקור עשיתי אותו בטעמים עיראקיים, והפעם בטעמים גרוזיניים – מחווה ללוביאני – כיסוני בצק במילוי שעועית אדומה. 

אגב, המתכון המקורי של הלוביאני (עם בצק לא כשל"פ בכלל כמובן) הוא שחשף אותי לגרגירי כוסברה, שאותם היללתי באחד הפוסטים הקודמים.

רכיבים (25 יחידות):

1.5 כוס שעועית אדומה (הכי קל להשתמש בקפואה, אבל אם בא לכם – תשרו יבשה ללילה ואז תבשלו אותה שעתיים)

1 בצל גדול

חבילת מצות (צריך לפחות עשר מצות)

1-2 כפות גרגירי כוסברה טחונים

מלח ופלפל

(לגרסא עיראקית – מחליפים את השעועית בגרגירי חומוס ואת הכוסברה בכמון)

לציפוי:

כוס קמח חומוס

כוס מי סודה

(לגרסא לא טבעונית – 2 ביצים במקום קמח החומוס והסודה)

שמן לטיגון

אופן ההכנה:

1.      הכנה מראש: מרטיבים את המצות פעמיים: לוקחים חבילת מצות, מרטיבים אותה היטב מתחת לברז מכל הצדדים, מנערים את עודפי המים היטב (מטים את כל החבילה הצדה, עד שקילוח המים מפסיק), מניחים במגבת נקייה ומכסים. כעבור רבע שעה – חוזרים על הפעולה. מחכים כשעה – ורק אז המצות הרטובות מוכנות לשימוש. (אפשר לעשות את זה אפילו לילה לפני).

2.      מפשירים את השעועית הקפואה: משרים אותה במים רותחים לחמש דקות ומסננים.

3.      מגררים בצל גדול בפומפיה (או במעבד מזון) ומטגנים עד להשחמה. שימו לב – א. הבצל המטוגן משחק כאן תפקיד חשוב, ולכן תשחימו היטב, אפילו לשרוף קצת זה טוב. ב. אין סיבה להתקמצן על שמן בטיגון – המלית של השעועית תזדקק לזה ממילא.

4.      טוחנים במג'ימיקס את השעועית למרקם של ממרח (גבשושי זה גם טוב)

5.      מעבירים לקערה, מוספים את הבצל ואת התבלינים.

6.      חותכים כל מצה ל-3 רצועות לאורך.

7.      מניחים כף מהמלית בקצה של רצועת מצה ומגלגלים. כן, אני יודע – המלית מבצבצת מהצד. זה בסדר גמור.

8.      מחממים מחבת עם שמן לטיגון חצי עמוק, ומחכים עד שרותח ממש

9.      בקערה נפרדת מערבבים את קמח החומוס עם הסודה וטורפים היטב עד שנוצרת בלילה חלקה. (ללא טבעונים – טורפים 2 ביצים)

10.  טובלים כל מצה מגולגלת בבלילת קמח החומוס היטב, ומניחים לטיגון כשהחלק של סוף הרצועה המגולגלת כלפי מטה (כדי שהטיגון ידביק אותו). מזהיבים צד אחד והפכים להזהבה של הצד השני.

11.  אם אחרי שתי נאגלות אתם רואים שהשמן כבר שרוף – תשפכו אותו, תנקו את המחבת ותמשיכו עם שמן חדש. חבל שיהיה טעם שרוף J