טארט סילאן

אני קרוי על שם

סבא של אבא שלי,

דויד.

אבל לא יודע עליו הרבה.

רק שהיה

עיראקי גבוה ומצחיק.

אני רבע עיראקי,

גבוה במונחים מסוימים

ועלול להצחיק.

כנראה שמשהו ממנו

עבר אליי

בגנים.

אבא שלי

היה גם הסנדק שלי.

ואצלנו במשפחה

תמיד טענו שהילד

מקבל תכונות מהסנדק.

זה שירת אותנו

כשרצינו לצחוק

על הקמצנות של אחי.

דוד משה הקמצן

לא היה אמור להיות

הסנדק שלו.

אבל סבא שלי,

הסנדק המיועד של אחי,

עשה תרגיל.

ורק בגלל זה

(וכמובן, זה מדעי)

אחי קימץ לו בשקלים.

בברית שלי

אבא לא היה מוכן

לשום עוקץ או תרגיל,

ולכן החליט

להיות גם הסנדק.

שזה דבר משונה

בהתחשב בתפקיד שאמור לשמש הסנדק.

אבל ממילא זה רק

טייטל של כבוד

או, כמו שגילינו במשפחה,

הדרך הכי יעילה

להאציל את תכונותיך

ליורש חסר ישע.

ולכן אני תמיד אומר לאבא,

בצעקות, כשרבים,

שאת כל התכונות החרא שלי,

קיבלתי ממנו -

העקשנות, השחצנות

העצבנות בתוך שנייה.

והנטייה להגיע לצעקות,

גם כשלא רבים.

כי איזה סיכוי היה לי

לחמוק מכל זה?

מצד אחד הגנים

ומצד שני

ירושת הסנדק.

מטען כבד

לעולל בן שמונה ימים.

מזל שהיתה אמא,

אני סונט בו בחיוך,

לאזן את כל

המטענים השליליים.

גם לדוד שלי,

אח של אמא,

קוראים דויד.

ובאמת תמיד היינו דומים.

לפחות חיצונית.

כי חוץ מהאף הפרסי,

שאין לטעות בו,

יצאתי כמו הצד של אמא - 
טורקי למהדרין.

ובאופן די מפתיע

הקול שלו ממש דומה

לזה של אמי.

וערב לפני הגיוס

המצלק שלי לצה''ל,

כשהוא התקשר לאחל לי

בהצלחה,

אני חייכתי ונחנקתי,

כי פתאום שמעתי את אמא

דואגת לי מאיפהשהו אי שם,

אפילו שהיתה כבר 
איננה מזמן.

ומשונה קצת להיות

בתפקיד הזה של הדוד.

אתה קצת כמו אבא,

אבל אתה לא.

מותר לך להתערב,

אבל גם לא.

אתה נושא באחריות

אבל מחוץ למעגל.

ומרוב שאני שקוע 
בשלב הדוד שבחיי

קצת שכחתי איך זה להיות

האחיין.

ופתאום בחג האחרון

כשפגשתי את דויד

יכולתי לחזור אחורה בזמן.

להיות המאזין הסקרן

ששומע איך היה

לפני שבכלל

הגחתי לעולם.

ומה אכלו, ואיך היו

כל האנשים שאינם.

ומכאן כבר חזרתי לחשוב

כמו דוד, ולא כאחיין,

מה כדאי לנסות לשחזר

מכל המתכונים

שלא צלחו במסע

מפה לאוזן,

מאם לבן.

לשקם ארמונות של טעמים,

שנוכל להוריש לאחיינים.

כי בורקסים חייבים להיות נצחיים.

(אבל לא רק)

אני תמיד התחבאתי

מאחורי סינרי מטבח.

כי משהו בגבריות

תמיד היה מרחיק

ומאיים.

והשפה היתה יותר 
נהירה ומקרבת

בעזרת הנשים.

וכשהחל גיל ההתבגרות,

ניסיתי להילחם

בגבר שבצבץ מתוכי.

כי לא לתוך זה

רציתי להבשיל.

ולא שרציתי להיות אישה,

פשוט כל הגבריות הזאת

היתה זרה לי ומנוכרת.

תנו לי להצמיח

את עורי שלי.

אז יצאתי לקרב

שנועד לכישלון.

וגילחתי את השערות  

מהידיים, הרגליים והבטן

(החזה נותר נאמן).

אבל הן תמיד צמחו בחזרה.

וכשנשלחתי,

לקראת הבר מצווה,

בחזרה לבית הכנסת בכל שבת,

לשבת עם כל הבנים

הרעים שמציקים,

החלטתי להתחבא ולהתפלל

בעזרת הנשים.

כי להן לא היה אכפת.

אבל בסוף עליתי לתורה כמו כולם.

ורק אחרי כמה שנים טובות

הבנתי שקראתי

את הכל הפוך.

כי אולי עליתי בסוף לתורה,

אבל היי,

הייתי פאקינג חתרן מגדרי בגיל 13!

ואולי יש לי שערות ברגליים

אבל הן לא יהפכו אותי

לגבר שגברים

(בחייאת, תשמרו את העאלק-מחמאה הזאת

לאנשים אחרים).

ואיכשהו הצלחתי

למצוא את המסלול שלי

למרות כל הידיים

שדחפו מסביב.

וכשאני מתבונן באחיינים שלי

אני מבין

שדווקא יש תקווה,

כי לא הכל מתפתח

כמו שחששתי שיתפתח.

הנה האחיינים הבנים

כבר אוטוטו בגיל בר מצווה,

והם לא כוחניים,

ולא מתביישים להיות עדינים,

ולא מתפדחים מהדודים ההומואים.

והם אפילו ילדים מקובלים.

אולי זאת החברה שהתקדמה,

ואולי זאת ההורות המשוכללת

של אחיי ואחיותי המשוכללים,

ואולי זה גם קצת בהשפעתי

הדוד המגניב

(בעיני עצמי, אבל אל תתווכחו).

ואולי גם יגיע היום

שיפסיקו לתהות

כל מיני אנשים

מי הגבר במערכת היחסים

שלי ושל אורי.

כאילו שזה הכרחי שיהיה גבר.

כאילו שיש גרסה אחת להיות גבר.

כאילו שחייבים להיות גבר בכל רגע נתון.

וכאילו שזאת הגדרה שחשובה לחיינו

ביחד או לחוד.

עם כל הכבוד לגברים ונשים

אני מעדיף להגדיר את עצמי כממולאים.

עברו חמישה חודשים מהפוסט האחרון, מסיבות כאלה ואחרות. והנה שבתי! עם מתכון שאיננו ממולאים ואיננו בורקס ואיננו טורקי בכלל. אבל הוא מתכון-מתכון!

ההשראה הגיעה מהמתכון הטעים בצורה קיצונית של דור משה מהבלוג "פאי בריבוע" לטארט דבש ומלח. רציתי לעשות גרסא טבעונית, אז המחשבה המתבקשת היתה סילאן.

הבעיה היותר גדולה שלי היתה בצק פריך, שהוא עבורי כמו סמארטפון לסבא קשיש – אני מכיר בגאונותו, אבל התפעול שלו מסובך לי, וגורם לי להרגיש בעיקר סתום. הפתרון – לעקוף אותו עם בצק עוגיות כלשהו. הפעם עוגיית קוואקר. מודה – זה לא פריך וקראנצ'י. אפילו קצת רכרוכי. אבל טעים! ואם זה יוצא מהמקרר (כן!), זה אפילו יציב למכביר.

הערה אחרונה – אני מת על תוספת המלח. אבל לפעמים אני מתחרע איתה, ואז סופג פרצופים של "מעניין.." מהאורחים. אז תשתמשו במשורה (הכמות במתכון היא המשורתית), ואפשר גם להשמיט, אם אתם חובבי מתוק-מתוק.

רכיבים:

לבסיס (תבנית בקוטר 26 ס"מ):

1.5 כוס שיבולת שועל

2/3 כוס קמח (אני השתמשתי בכוסמין מלא)

1 כף גדושה סוכר

1 כפית מלח

1/3 כוס שמן קוקוס מומס

מלית:

3/4 כוס סילאן

1 פחית (400 מ"ל) קרם קוקוס

2 כפות קורנפלור

1 כפית שטוחה מלח גס (רצוי אטלנטי או הימאליה ורוד)

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות
2. טוחנים במעבד מזון את כל רכיבי הבסיס לקבלת מעין בצק שמנוני ורך
3. מעבירים את הבצק לתבנית ובעזרת תחתית של כוס מרפדים שכבה דקה כולל שוליים
4. אופים את הבסיס במשך 20 דקות
5. טורפים בקערה (או בבלנדר) את כל רכיבי המלית, למעט המלח
6. יוצקים את המלית לבסיס החצי אפוי ומחזירים לתנור לעוד 45 דקות
7. מוציאים את העוגה מהתנור ומפזרים עליה את המלח
8. מצננים ומגישים – בטמפרטורת החדר או ישירות מהמקרר. בעיניי הכי טעים יום למחרת

x

עוגיות שוקולד-צ'יפס-תפוחים-ירוקים

לאבא שלי יש סולם

מגיע כמעט עד שמיים

אבל אבא שלי בן 75

ולא הכי בריא בעולם.

הוא לא צריך לטפס על סולמות.

לא שזה ימנע ממנו

לעשות את זה דווקא.

זה אפילו נורא מתאים לו.

כי אבא שלי

הוא שילוב מיוחד של

גבר מזרחי-עם-כבוד

ובוגר סטודיו למשחק של הבימה

(היה כזה פעם,

בשנות ה-60 בתל אביב.

היום פועל על חורבותיו

סטודיו C).

מה שאני מנסה לומר זה 

שבכל מקום שיש קהל,

תצפו ממנו

לספק מנת דרמה.

אבל ככל שנוקפות השנים,

הולכת ופוחתת היכולת שלי

לפטור את החששות ולהגיד -

שטויות,

הכל-בסוף-יהיה-בסדר.

(חמסה חמסה)

אז בשבוע שעבר

הוא היה בבית חולים,

והידיעה על האשפוז

תפסה אותי באמצע של

לא-זוכר-מה,

ובעיקר לפתה אותי

בגרון.

אבל אבא שלי

כמו אבא שלי

לא ייתן לי להתבוסס

בלחץ ובפחד ובעצב.

לא.

הוא היה חייב גם לעצבן אותי.

כי עם כל הכבוד לזה ש

באתי מוכן ל

מלודרמה אמריקאית,

הוא גבר מזרחי-עם- כבוד.

הוא עושה מה שבא לו.

ותכלס גם זה לא היה

צריך להפתיע אותי.

בכל זאת, 
זה האיש 
שהיה מכין לנו 
רסק תפוחים טרי

מבלי להסיר את הגרעינים

או את הגבעולים.

ללמדך

ששום דבר לא

מגיע חלק בחיים.

אתה מנשק את הלחי

ונדקר מזיפים.

רק שיהיה בריא.

(חמסה חמסה)

אז השבוע שעבר היה לא פשוט. ואם בד"כ אני מתמודד עם תקופות איכס עם תגבור של ניקוטין ופחמימות ריקות – הפעם זה היה בעייתי. ראשית כי הפסקתי לעשן לפני שלושה חודשים. ושנית כי דווקא השבוע אורי החליט להתנזר ממתוקים. אז חיכיתי יפה במשך כמה ימים עם הרבה נשימות עמוקות. ואז נשברתי והכנתי עוגיות.

יש מליון מתכונים דומים למתכון הזה שאלתרתי כאן. השוס בו הוא שלעוגיות שוקולד-צ'יפס-קוואקר מוסיפים שקדים ותפוחים טריים (בלי גרעינים וגבעולים!). ככה יש משחק מרקמים וטעמים בין קראנצ'י, פריך ורך ובין חמצמץ, מריר ומתוק.

מוצלח במיוחד גם לנשנש את זה עוד בשלב הבצק הנא (ואין חשש לסלמונלה!) – כי השילוב של תפוח טרי עם שוקולד מריר הוא מנצח (ונרקח הודות להזמנה מפורשת של אורי).

רכיבים:

1 כוס קמח כוסמין/לבן

1 כוס קוואקר

1/3 כוס סוכר דמררה/חום/לבן

1/2 כוס שמן קוקוס

100 גר' שוקולד מריר

2 תפוחי עץ סמית' (ירוק) קטנים

חצי כוס שקדים

1/3 כוס רסק תפוחים (אני השתמשתי בקופסא קטנה של רסק מוכן – 113 גר')*

1/2 שקית אבקת אפייה

קורט מלח

אופן הכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות
2. מערבבים בקערה את כל היבשים: קמח, סוכר, מלח, אבקת אפייה וקוואקר.
3. קוצצים את השוקולד לחתיכות (אם יש שוקולד צ'יפס, חסכתם לעצמכם את השלב הזה). מוסיפים לקערה
4. קוצצים את השקדים ומוסיפים לקערה
5. קוצצים את תפוחי העץ (אין צורף לקלף קודם!) לקוביות קטנות. מוסיפים לקערה ומערבבים היטב.
6. יוצרים במרכז הקערה גומחה, ומוסיפים את שמן הקוקוס (מומס!) ורסק התפוחים. מערבבים היטב 
7. יוצרים עוגיות בידיים (נוטלים חופן, מכווצ'צ'ים אותו קצת ביד, ומשטחים לדסקית). מניחים על נייר אפייה
8. אופים 15 דקות

*במקום רסק מוכן אפשר לבשל תפוח טרי (מקולף וחתוך) בסיר עם מים רותחים או ללא מים במיקרו

עוגת תפוחים טבעונית

"אז מה, סיימת כבר את הלימודים?"

בגדול, כן.

נשארה רק התזה.

הו התזה.

תזהתזהתזה

כמה שעות אבהה מולך

מרצדת לעברי

מעל גליונות הוורד?

לאט לאט היא נרקמת.

פסקה לפסקה,

ציטוט לציטוט,

ל א ט    ל

א ט

ועד שתסתיים, 

שורהשלדברים

תסיח את דעתי

שוב ושובושוב.

חשוב לבחור את המסיחים בקפידה.

שוטטות עקרה באינטרנט, למשל,

יכולה להיעשות לפרקי זמן קצרים בלבד,

כי היא משולה לקלוריות ריקות -

חסרת ערך.

בפסגת ההייררכיה מצויות

מטלות הנקיון כמובן.

תמיד יש עוד כביסה לקפל

או להכניס למכונה

או לתלות.

אני כ"כ אוהב לעשות כביסה,

שכששואלים אותי מה התחביבים שלי

(שזו שאלה מטופשת ואיומה),

אני תמיד רוצה להגיד

בין היתר, בין היתר

כביסה.

אבל סטיתי מהנושא

יש גם כלים בכיור.

הרבה פחות אטרקטיבי

אבל לפחות זה דוחה מטלה הרת גורל

בשביל משימה נעלה!

ככה נראים זרעי צ'יה טחונים אחרי ערבוב עם קצת מים

איפשהו בצמרת המשימות

שדוחות אינטראקציה עם הוורד

נמצאים הבישול והאפייה.

החסרון שלהם –

אתה באמת יכול לשים לחם בטוסטר

למרוח עליו איזה משהו

ולהמשיך לעבוד על המחשב.

כך שהמצפון עלול להמשיך לנקוף לו.

מנגד, אתה מייצר משהו!

עם ערך!

לך ולבן זוגך!

וכמה לחם-עם-משהו אפשר לאכול?

זה לא בריא!

לך מהר

ואפה לך עוגה.

עוגת התפוחים הזו מבוססת על מתכון של הבלוגרית ניקי ב. (בלי קשר - דף האודות בבלוג שלה הוא אחד המקסימים שקראתי).

טיבענתי את המתכון בעזרת צ'יה ופשתן (כהרגלי בקודש. כאן אני מסביר למה זה טוב) ועשיתי בו עוד כמה שינויים.

היא מאד פשוטה להכנה. רבע שעה של עבודה ואתם יכולים לחזור לעיסוקים-הכל-כך-הרבה-יותר-חשובים שלכם.

מצרכים (לתבנית אינגליש קייק):

2 תפוחי עץ ירוקים (סמית)

2/3 כוס קמח לבן (או 1/3 כוס קמח לבן ו-1/3 קמח מלא)

1/2 כוס סוכר (עדיף חום כהה או דמררה, אבל מפרגן לכם גם לבן)

1/2 כוס שיבולת שועל (קוואקר)

1/3 כוס שמן

1/2 כוס אגוזי מלך שבורים

1 לימון אחד

1/2 שקית אבקת אפייה

1.5 כפות צ'יה

1.5 כפות פשתן

1 כף קינמון

אופן ההכנה:

1.      מחממים תנור ל-180 מעלות

2.      סוחטים לקערה גדולה מיץ מלימון אחד, ומערבבים לתוכו את הסוכר והשמן

3.      קולפים את התפוחים וקוצצים אותם דק. מערבבים אותם בקערה עם הנוזלים (וכך הם לא ישחירו בעודכם תוהים  איפה שמתם את הקמח!)

4.      מערבבים לתוך הקערה את הקמח, הקוואקר, אבקת האפייה, אגוזים וקינמון

5.      טוחנים בנפרד את הצ'יה, מעבירים לקערית קטנה, מוזגים לתוכה 3 כפות של מים חמים ומערבבים היטב עד  שהעיסה נעשית צמיגית. מעבירים את העיסה לקערה עם עיסת העוגה ומערבבים

6.      טוחנים את הפשתן, מוסיפים לקערה של העוגה ומערבבים היטב

7.      יוצקים את התערובת לתבנית ואופים בתנור במשך 40 דקות.