גונדי טבעוני

שורש הכורכום כאן רק בגלל שהוא חתיך. במתכון השתמשתי באבקת כורכום

אחד הדברים

שהיו לי הכי קשים

כשעברתי לתל אביב

היה להתרגל לרעיון

של לזרוק לפח

לחם.

אצלנו בבית

היו מנשקים לחם ישן

ומניחים בשקית

כדי להשליך אחר כך

לכבשים 

שגידל דוד שלי,

או להודים*

שגידל אבי.

(*ורק בגיל מאוחר 

הבנתי

שרק אנחנו קראנו ככה

לתרנגולות הודו.

ואם אני מדבר 

על הודים

מבלי להסביר

שאני מתכוון לתרנגולות

אנשים יחשבו

שאני סתם גזען).

אבא שלי

תמיד אוהב לספר

איך בגיל חמש

הוא הלך ברחובות טהרן

בחג הפסח

ונתקל

בחתיכת לחם עבשה

על הרצפה.

והוא לא ידע להכריע

אם חשוב יותר

להרים את הלחם,

לנשק

ולהניח בצד.

או שהאיסור על (נישוק) חמץ

חמור יותר.

אבל כשעברתי לתל אביב

כל מה שהיה לי

זה הפח.

עדיין מנשק לחמים ישנים,

אבל זורק לפח.

ודווקא במאכלים אחרים

למדתי

להשליך פחות.

כי כשאתה זה

שמשלם על

כ ל   ה א ו כ ל   ה ז ה

(ולא אבאמא),

כואב לך יותר

לזרוק אותו לפח.

וכך,

אם בילדותי במושב,

בבוקרו של יום שבת,

הייתי בוחר בקפידה

את הביצה הקשה

ה כ י   מ כ ו ע ר ת,

שנסדקה במהלך

הבישול הממושך,

והצמיחה

תלתלי חלבונים,

בצבעי קליפת בצל,

רק כדי להעניק אותה

אחר כבוד

לאבא שלי

(כי אף אחד אחר

לא היה אוכל אותה),

היום,

כל הביצים הקשות

יפות בעיניי.

כי חראם.*

* אבל חראם רק כשאני מבשל אותן. במושב אבא שלי עדיין אוכל את המכוערות לבדו

אז אחרי כל הסיפור המרגש, אני הולך לשבור את הלב (לעצמי, לעצמי), ולהציע לכם מתכון שבו משליכים ירקות טובים לפח. אבוי. תיכף יגיע ההסבר, אבל קודם..

לימון פרסי כבר רכשתם? אחרי שעשינו איתו מרק עדשים (פרסי) וקציצות קישואים (פרסיות), הגיע הזמן לעבור למנת הדגל של המטבח הפרסי. גונדי! עם לימון פרסי! כמובן.

מה זאת אומרת מה זה גונדי?! כופתאות (קציצות?) חומוס מבושלות במרק צח. אבל! במקור יש חזה עוף, ואילו במתכוננו כאן – גרסא טבעונית למהדרין! הידד לנו.

אלא מה? במתכון המקורי יש מרק עוף, ואילו כאן מרק ירקות. וכדי להפוך אותו למרק צח, נאלצתי – בצר לי – להשליך את הירקות, אחרי שהם סיימו להעניק מטוב לבם למרק.

אם רחמיכם נכמרים אחר הקישוא והסלרי, תשאירו אותם במרק. יהיה צפוף, אבל אני מוכן להעלים עין.

מיטיבי הלכת במטבח הפרסי שביניכם יגידו שבגונדי אמיתי יש הל, ואצלי לא. זה נכון. אבל המתכון הזה הוא מחווה לגונדי של אבא שלי, והוא לא תיבל בהל. אז אם חשקה נפשכם – תוסיפו הל. אני אוהב את הגונדי שלי ככה, נטול.

! אזהרת אתגר בסופר: זרעי צ'יה וזרעי פשתן. כאן אני מסביר למה זה טוב.

כמו כן, תשיגו מהר לימון פרסי מיובש. להשיג רק בשווקים ובחנויות תבלינים.

רכיבים

לקציצות (20 יח'):

1 כוס גרגירי חומוס יבשים (לא קלויים)

1 כוס קמח חומוס (לא קלוי)

1 בצל גדול

חופן עלי (וגבעולי) פטרוזיליה (בערך כוס דחוסה)

1-2 לימון פרסי מיובש

2 כפות זרעי צ'יה

2 כפות זרעי פשתן (אם אינכם טבעונים - אפשר להמיר את הצ'יה והפשתן ב-2 ביצים גדולות)

כף גדושה של כורכום 

מלח ופלפל שחור

למרק (סיר של 5 ליטר):

1 קישוא גדול

1 ראש סלרי, כולל גבעולים ועלים (אפשר גם רק 6 גבעולים ועלים בלי הראש)

1 בצל גדול

½ לימון טרי

2 לימון פרסי מיובש

2 ס"מ של ג'ינגר טרי (לא חובה)

כף גדושה של כורכום

מלח ופלפל שחור

אופן הכנה:

1. יום לפני: משרים את גרגירי החומוס בקערה עם מים למשך לילה לפחות

למחרת, מתחילים בהכנת הקציצות:

2. מסננים את גרגירי החומוס, וגורסים אותם לפירורים גדולים - הכי פשוט וטוב להעביר אותם במטחנת בשר (ובכינוייה הנוכחי מטחנת פראסה). אם אין -  אפשר לטחון אותם גס בפולסים (כלומר לא בהפעלה ממושכת, אלא: לחיצה, הפסקה, לחיצה עד שמגיעים למרקם הרצוי). המטרה היא להגיע לפירורים גדולים - לא אבקה ובטח שלא משחה.

3. במעבד מזון טוחנים את הבצל והפטרוזיליה יחד - כאן דווקא כן נרצה לטחון דק עד שנהיית עיסה. סוחטים קלות את הנוזלים העודפים לקערית נפרדת, ומעבירים את העיסה לקערה עם החומוס הגרוס.

4. במטחנת תבלינים טוחנים את הלימון הפרסי ומעבירים לקערה. (הסיבה שכתבתי ברשימת הרכיבים 1-2 לימונים היא שבפעם הראשונה שהכנתי את הגונדי הספיק לי לימון אחד, ואילו בפעם השניה שעשיתי עם אותה כמות, הריח של הלימון לא הורגש בעיסה, אז הוספתי לה עוד אחד)

5. טוחנים שתי כפות צ'יה, מעבירים לקערית עם נוזלי הבצל, ומערבבים עד שהעיסה נהיית צמיגית. אם אין מספיק נוזלים, מוסיפים קצת מים חמים. מעבירים את העיסה לקערה עם יתר הרכיבים.

6. טוחנים 2 כפות פשתן ושופכים ישירות לקערה של העיסה.

7. מוסיפים קמח חומוס ותבלינים ומערבבים את כל העיסה היטב (אני אוהב ללוש אותה בידיים). מניחים לחמש דקות בצד.

8. מגלגלים בידיים כדורים מהעיסה בגודל של פינג פונג, ומניחים על מגש עם נייר אפייה. כשמסיימים, מכסים בניילון נצמד ומעבירים למקפיא/מקרר שינוחו בזמן שאנחנו מכינים את המרק.

    מכינים את המרק:

10.  מחממים שמן בסיר, קוצצים את הבצל גס ומטגנים להזהבה.

11.  מקלפים וקוצצים את ראש הסלרי ומטגנים עם הבצל כדקה.

12.  קוצצים את הקישואים לקוביות בגודל בינוני ומעבירים לסיר. מערבבים, מכסים ממשיכים לטגן עוד כשלוש דקות.

13.  קוצצים גס את הגבעולים והעלים של הסלרי ואת הג'ינגר ומעבירים לסיר.

14.  מוסיפים מים רותחים ומתבלים.

15.  מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים 20 דקות.

16.  כעבור 20 דקות, משליכים את כל הירקות (אכן אבוי) עם כף חרירית. ונשארים עם מרק נקי.

17.  מגבירים את האש, וכשהמרק מבעבע, מכניסים לתוכו את הקציצות הישר מהקירור.

18.  מטלטלים את הסיר קלות כדי שהקציצות יסתדרו זו לצד זו.

19.  מכסים ומבשלים על אש גבוהה כעשר דקות.

20.  בשלב הזה - בהנחה והכל עבד כשורה - הקציצות יצופו לפני השטח של הסיר (הידד, הצלחתם!). מנמיכים את האש ומבשלים עוד 45 דקות.

בטטלוני: קנלוני מזויף מבטטה במילוי שעועית

כשאתה פוצח בקשר רומנטי

עם אהבת חייך,

ראשך סחרחר במשך תקופה ארוכה.

ורק אחרי כמה שנים

אתה פתאום מגלה ש

הוא לא אוהב ממולאים.

רגע, רגע..

מה?

ה ו א  ל א   א ו ה ב   מ מ ו ל א י ם.

היהלום שבכתר המאכלים,

זה שאתה מוכן להכין

רק שלוש פעמים בשנה,

כי זו חתיכת השקעה

שרק חג יצדיק.

(ולא,

אני לא ממלא פלפלים.

אל תצחיקו אותי)

הוא לא מבין את ההגיון בממולאים.

"זו סתם טרחה".

אבל לא אתה זה שטורח!

והוא גם ממש מתרגז

שאין חלבונים

ברוב הממולאים.

רק פחמימות על פחמימות.

אבל פחמימות זה טעים!

ורגע, רגע.

סליחה,

אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם.

את הממולאים של שמעיה

מדרום תל אביב -

אותם הוא דווקא אוהב.

תודה רבה באמת.

גם דוקר אותי בלב,

וגם מפזר על זה מלח.

גס!

אז נכון,

אם להיות הוגן

גם אני החבאתי סוד

הרה גורל ונוראי

אין דבר שאורי רוצה בעולם
יותר מאשר 
חתלתולי חמדמודי.

אולם אני

מוכה אלרגיות,

מתעטש וחושש

וחושש ומתעטש.
ונמנע.

אבל רגע, רגע..

בעצם לא הסתרתי שום דבר.

את זה הוא ידע עליי

עוד מההתחלה!

ובואו לא נסטה

מהדבר החשוב באמת.

הוא לא אוהב ממולאים!!

אז בראש השנה

הצבתי לעצמי מטרה:

אני אעשה לו

כאלה ממולאים טעימים

עם חלבון,

מלא חלבון,

שלא תהיה לו ברירה

אלא לאהוב את זה ממש.

ונכון,

אפשר גם להיות

אדם בוגר

לעזוב את אהובי בשקט

ופשוט לשחרר.

אבל לפעמים

משתלם להתעקש

(מי אמר אובססיבי?!),

כי הבעת הפנים

שהיתה לאורי,

אחרי שהוא טעם

את הביס הראשון,

היתה חד משמעית.

ה צ ל ח ת י !

ואת תרועות הנצחון שלי

יכלו לשמוע

ממושב הודיה

(זה ליד אשקלון)

ועד המסעדה

של אדון שמעיה

בדרום תל אביב.

החצוף!

טוב, אז הממולאים המדוברים היו בצל ממולא בחומוס ומלא דברים טובים של אורלי פלאי ברונשטיין וניר דודק, והם כה מעולים, שהם נתנו לי השראה למלא עוד דברים בקטניות.

את הרעיון לגלגל בטטה גיליתי במקרה. אכלתי במסעדה "פסטה" רחבה, שהיתה בעצם גילופים של בטטה, ורציתי לשחזר את זה בבית, אבל עם רוטב סויה. אז גילפתי בטטה, ושמתי אותה ברוטב הסויה בזמן שאני מגלף גם קישואים, כדי שהיא לא תשחיר, וכשסיימתי, הופתעתי לגלות שהבטטה הפכה לגמישה ממש. מכאן הדרך להפוך אותה לממולאים/מגולגלים היתה קצרה. ולשם שינוי אלו ממולאים שממש-ממש קל להכין.

אבל

! אזהרת אתגר ציוד: אף שהמתכון הזה ממש-ממש קל להכנה, יש בו אתגר משמעותי, והוא שאתם חייבים מעבד מזון עם פתח אקסטרה לארג' או מנדולינה עבורו – אחרת לא ייצאו לכם פרוסות רחבות מספיק לגלגול (סכין יניב לכם פרוסות עבות מדי לגלגול, וקולפן יניב לכם פרוסות צרות מדי למטרה).

אבל אם אין לכם ציוד הולם – אפשר למלא מלא ירקות אחרים, כמו בצל או עלי מנגולד (ראו גיוון בסוף המתכון).
*** עדכון: נעמה ו' עדכנה בפייסבוק שבהעדר הציוד המתאים, היא פשוט פרסה את הבטטה בסכין, וסידרה את המרכיבים כלזניה במקום קנלוני. (תודה על העדכון, נעמה!)

רכיבים (כ-20 יח'):

לבטטה:

1 בטטה אחת עבה וקצרה (בניגוד לצרה ומוארכת)

⅓ כוס רוטב סויה

2 כפות סילאן / דבש

2 שיני שום

למלית:

1 כוס שעועית אדומה מבושלת (הכי פשוט: לקנות שעועית קפואה בשקית ולהפשיר)

חצי צרור כוסברה (כוס וחצי בערך של עלים וגבעולים דחוסים)

גינג'ר טרי (חתיכה בגודל של 2 ס"מ בערך)

פלפל חריף ירוק (חתיכה בגודל של 2 ס"מ בערך - משתנה בהתאם לחריפות שלו)

מיץ מחצי לימון

מלח

אופן ההכנה:

1.   מקלפים את הבטטה, ופורסים אותה דק באחת משתי הדרכים הבאות:

א.  מעבד מזון עם פתח XL: שמים להב פריסה במעבד המזון, מניחים את הבטטה לרוחב (כלומר כשהיא שוכבת והשפיצים שלה לצדדים, ולא פונים למעלה/למטה) ופורסים. אם הבטטה לא נכנסת בפתח, מקצצים את השפיצים שלה עד שהיא כן נכנסת.

ב.  מנדולינה: פשוט פורסים

2.   מכינים מרינדה בקערה: מערבבים את הסויה, הדבש ושיני השום הכתושות.

3.   מניחים את פרוסות הבטטה במרינדה, מערבבים היטב היטב היטב, כך שכל הפרוסות יהיו מכוסות במרינדה משני צדיהן. משאירים לעשר דקות לפחות. בתום ההשריה הפרוסות צריכות להיות גמישות לגמרי.

4.   מכינים את המלית: מניחים את רכיבי המלית במעבד מזון עם להב קיצוץ, וקוצצים דק.

5.   מחממים תנור ל-200 מעלות.

6.   על משטח מניחים פרוסת בטטה. בקצה אחד מסדרים שורה מהמלית, ומגלגלים. מניחים בתבנית אפייה כשהפתח כלפי מטה.

7.   לאחר שמילאתם את התבנית, מכניסים אותה לתנור ואופים 20-30 דקות. אני מרחתי קצת שמן מעל בעזרת כפות הידיים – אבל זה לא הכרחי.

הממולאים נשמרים היטב במקרר מכוסה, אבל המלית עלולה טיפה להתייבש. מציע לסחוט קצת לימון מעל, אם לא מגישים מיד.

חלופות לבטטה:

א.   בצל: מקלפים את הקליפה החיצונית, חורצים חתך עד לאמצע שלו, מניחים בסיר עם מים רותחים ומבשלים כחצי שעה, מצננים, ואז מפרידים שכבה ומגלגלים בה את המלית. כשכל הבצלים מולאו, מורחים עליהם שמן זית ואופים ל-30-40 דקות.

ב.  עלי מנגולד: ממלאים סיר במים רותחים, חולטים את העלים למשך 5 שניות, ומוציאים אותם. מצננים ומגלגלים בהם את המלית. אופים כ-20 דקות. סוחטים לימון מעל הממולאים לפני ההגשה.

מרק עדשים פרסי

אני מאד אוהב לבשל,

ומאד אוהב את המשפחה שלי,

אבל לבשל למשפחה שלי...

איך נאמר?

מאד-אוהב טיפה-פחות.

בזמן שהחברים

תמיד יהיו אסירי תודה

על שהאוכל שלך מציל אותם

מלנגב משהו מקופסא במקרר,

לאחים שלך

יש דרישות.

- "מה שמת בזה?"

- "אבל אני לא אוהב פירות באוכל"

- "אל תגיד ששוב שמת ירקות בעוגה"

- "אולי הפעם תכין משהו שגם הילדים יאכלו?"

אולי.

אבל הדבר הנורא מכל 
הוא שהררי הדרישות שלהם 
גורמים לי להבין 
ולהזדהות עם 
אבא שלי.

להלן – 

מלך התחמונים.

כנגד שישה ילדים שונים,

כלומר

שש הפרעות אכילה שונות,

היתה נדרשת יצירתיות.

כלומר תחמונים.

ואין דבר שאבא שלי אוהב יותר בעולם

מאשר להערים על ילדיו.
אין.

וכך,

פירה שכיכב במערכה הראשונה

יחזור כפשטידה בסוף המחזה.

שאריות של עוף 
שנשכחו במקרר,

יעשו קאמבק 
כתבשיל אורז חגיגי.

וישנה כמובן האופציה של מרק.

תמיד תחשדו במרק.

מנגד,

ככל שהאב מרבה בתחבולות

הילדים נעשים יותר חשדנים,

ולנוכח כל מנה חדשה

הם ירימו גבה

וירחרחו בתהייה.

ולפעמים,

ממש לעתים אחדות,

כדאי להקשיב לאותם ילדים סופר-חשדנים.

כמו באותה פעם

שבה אבי ניסה

להגיש לצעיר שבילדיו

שניצל בגוון לבן כסיד,

ואז רטן וזעף 
ורגז וקצף,

כשזה סירב בכל תוקף

לתת אפילו ביס.

כי לו היה מקשיב אבי

לאותו בן זקונים שובב

(כן, זה אני!)

בטנו לא היתה מתייסרת במיחושים

במשך שלושה ימים קשים

שבמהלכם

הבין בדיעבד

שהוא טיגן את השניצל

במסיר שומנים.

פייר, המרקים של אבא שלי היו ערמומיים, אבל גם מאד טעימים. ומרק הדגל שלו, שתמיד יוכן עם הגשם הראשון, הוא מרק עדשים בתיבול פרסי קלאסי, שכולל לימון פרסי מיובש ומלא עשב.

זו הגרסה שלי למרק שלו. היא מאד חמצמצה וכוללת שני סוגי עדשים – הירוקות שמהוות את הבסיס העיקרי למרק (ונקראות לפעמים עדשים חומות. מצ"ב תמונה להמחשה), והכתומות שמתמוססות בבישול, ונותנות למרק את המרקם הסמיך שלו.

! אזהרת אתגר בסופר: לימון פרסי מיובש אינו נמצא בסופרמרקטים, אבל מככב בחנויות התבלינים בכל השווקים, ולגמרי כדאי ללכת לשוק הקרוב כדי לרכוש אותו. הוא נותן את הטעם המיוחד של המרק – ולא, זה לא אותו דבר כמו לימון רגיל. חוץ מזה, הוא גם עולה מעט, וגם יכול לשמש אתכם בכל מרק, תבשיל ואפילו קציצות (למשל קציצות הקישואים שלי).

רכיבים (לסיר של 4-5 ליטר):

2 כוסות עדשים ירוקות/חומות

1 כוס עדשים כתומות

8 גבעולי סלרי (כולל עלים)

1 צרור פטרוזיליה בינוני

1 בצל גדול

2 לימון פרסי שחור

כמון

כורכום

מלח ופלפל

להגשה: פלחי לימון טרי

אופן ההכנה:

1.   קוצצים את הבצל בסיר ומטגנים להשחמה

2.   קוצצים את הסלרי והפטרוזיליה ומוסיפים לסיר. מטגנים כשתי דקות.

3.   דופקים את הלימון הפרסי עם פטיש-שניצלים / כוס בירה / פחית שימורים, כדי שיהיה כמה שיותר מפורר. מוסיפים לסיר ומערבבים עד שהניחוח שלו עולה.

4.   מוסיפים את העדשים, התבלינים ו-3 ליטר מים רותחים

5.   מביאים לרתיחה, מנמיכים, מכסים ומבשלים כשעה.

6.   מפעם לפעם מערבבים ומקפים את הקצף (כלומר מסירים את הקצף שנוצר על המים).

7.   מגישים עם פלח לימון, וסוחטים אותו לצלחת המרק לפני האכילה.

טְרָווָדׅיכּוֹס

ראש השנה, 1989 (אני בן 8) 

אמא שלי שוב אופה טרוודיכוס, 

העוגיות שהיא מכינה רק לכבוד החגים.

אלה כיסוני בצק פריך 

ממולאים בבוטנים 
וטבולים בסירופ קינמון.

אחותי מקניטה את אמא שלי 

כי הסירופ בושל יותר מדי, 

והטרוודיכוס נדבקים לתבנית.

קצת קשה לתת בהם ביס הפעם, 

אבל זה טעים. 
ברור שטעים.

 * * *

ראש השנה, 1995 (אני בן 14)

אמא שלי חולה בסרטן, 

ואני רוצה לשמח אותה. 

ואת כולם.

אז אני מודיע חגיגית שאני הולך להכין טרוודיכוס בקרוב.

ויש לי מתכון, 

כי ישבנו עם אמא 

ורשמנו את כל המתכונים החשובים. 

על כל מקרה שלא יהיה.

אמא שלי לא אוהבת את הרעיון. 

טרוודיכוס זה יותר מדי עבודה.

אבל אני מתעקש.

למחרת בבוקר, 

אני הולך ברגל לתחנת האיסוף לבית הספר,

ובדרך אני רואה 

שדודה שלי ובת דודה שלה נוסעות אלינו הביתה.

אני חושד שנרקמת כאן מזימה.

עד שאני מגיע הביתה 

בחזרה מבית הספר 

מחכה לי מגש טרוודיכוס שהן הכינו.

אמא שלי מרוצה.

ראש השנה 2010 (אני בן 29)

אמא שלי לא איתנו כבר 14 שנה.

בגליון של מגזין בישול 

אני נתקל במתכון לטרוודיכוס,

ויודע שהגיע הזמן לעמוד במשימה.

קניתי במיוחד מכשיר להכנת אמפנדס,

כי תמיד הסתבכתי עם טכניקת הצביטה באצבע -

המיומנות הקלאסית שנדרשת 
כדי לסגור את הכיסונים.

אבל אחרי שלוש או ארבע עוגיות 

נמאס לי מהמכשיר

ואני עובר לעבוד עם הידיים.

14 שנה אחרי הפעם האחרונה שניסיתי,

פתאום האצבעות שלי 
יודעות מה צריך לעשות.

ואפילו שהמתכון במגזין 
שונה מהגרסה שהכרתי,

כי היו בו אגוזים במקום בוטנים

ומי ורדים במקום לימון -

בביס הראשון שאני נוגס בטרוודיכוס

אני נעצר,

מתיישב על הרצפה 
ובוכה.

כי הצלחתי.

ועכשיו אני כל כך מתגעגע לאמא שלי.

* * * 

סוכות 2011 (אני בן 30)

המשפחה של אמא שלי 

מארגנת מפגש של כל בני הדודים.

מרחוק, דודה אורו מסמנת לי שאבוא.

היא דודה של אמא שלי

יווניה-טורקיה מעל גיל תשעים

ולא ראיתי אותה כבר כמה שנים.

היא מראה לי בשקט מגש של טרווידכוס

שהכינה לכולם,

אבל במיוחד בשבילי.

היא זכרה כמה שאהבתי אותן בתור ילד,

אז היא טרחה והכינה.

ולפני שכולם ייקחו עוגיה,

היא רצתה לשמור את הראשונה בשבילי.

סוכות 2014 (אני בן 33)

דודה אורו נפטרה בערב יום כיפור.

אנחנו יושבים אצלה בבית,

עם יהודית, הבת שלה, בת דודה של אמא שלי,

ומדברים על המתכונים המיוחדים

ועל הידיים המיומנות 

שהיו מפיקות שורות שורות של עוגיות

בגודל מושלם ואחיד.

ואני חושב על עולם שלם בלדינו

שהולך ונעלם.

ושכל מה שאני אוכל לשמר ממנו

ולהעביר הלאה 

למי שאני אוהב בעולם,

זה הטעם של העוגיות של אמא שלי

והדרך שבה צובטים אותן באצבעות הידיים.

אמא שלי נולדה בשמחת תורה, היום לפני 69 שנים, כך שמבחינתי זו מצווה כפולה לאפות טרוודיכוס בעונת החגים.
אף שהמתכון שלה שמור במגירה בחדר הילדות שלי במושב, המתכון לבצק הגאוני שמופיע כאן הוא של רות אוליבר ממגזין "על השולחן", כאשר את הטעמים שלו שיניתי בהתאם למה שהכרתי מהבית.

בנוסף, השתמשתי כאן במחמאה (כן, מרגרינה בטעם חמאה). מעבר לשיקולי טבעונות/פרווה הבצק ממש נוח לעבודה עם מחמאה, והיא לא פוגעת בכלל בטעם. 

מי שמזועזע/ת מהרעיון, יכול להחליף לחמאה / שמן קוקוס.

שימו לב שיש בהמשך הפוסט גם סרטון קצר שהכנתי (ליתר דיוק, בן זוגי הכין) ומדגים איך סוגרים בצביטה את הכיסונים. 

רכיבים (כ-40 יחידות):

לבצק:

1/2 ק"ג קמח לבן

1/2 שקית אבקת אפיה

1 כף סוכר

1/2 כוס שמן

100 גר' מחמאה (מרגרינה בטעם חמאה) רכה

1/2 כוס מים

למלית:

1 כוס בוטנים קלופים

1/4 כוס סוכר

1-2 כפות קינמון טחון

לסירופ:

1.5 כוסות סוכר

2/3 כוס מים

מיץ מלימון שלם

1 כף קינמון

אופן ההכנה:

1.   טוחנים את רכיבי המלית במעבד מזון, עד שהבוטנים גרוסים דק (גרוסים, לא אבקה)

2.   בקערת המיקסר שמים את הקמח, אבקת האפייה והסוכר. יוצרים גומחה ושמים בה את השמן, המחמאה והמים. מערבלים בוו לישה עד שמתקבל בצק רך.

3.   מחממים את התנור ל-180 מעלות

4.   בוצעים חתיכה מהבצק ומרדדים לעובי של 2-3 מ"מ

5.   חותכים עיגול מהבצק בעזרת כוס/קערית/חותכן. לטעמי, הקוטר המומלץ לעיגולים הוא 5 ס"מ

6.   מניחים במרכז העיגול כפית מהמלית. מקפלים את הבצק על המלית. מהדקים היטב את שולי הכיסון וצובטים (ראו סרטון). מניחים בתבנית על נייר אפיה

7.   אופים את הכיסונים במשך 25 דקות ומצננים

8.   מכינים את הסירופ: מניחים בסיר את רכיבי הסירופ ומביאים לרתיחה. לאחר מכן מנמיכים אש ומבשלים את הסירופ עוד חמש דקות

9.   הסיר נשאר על הגז - מניחים בתוכו כיסונים ומבשלים חצי דקה. הופכים אותם לצד השני ומבשלים עוד חצי דקה. מוציאים ומניחים בתבנית.

10. בסוף הבישול של כל הכיסונים, יוצקים עליהם את יתרת הסירופ. אם הוא צמיג מדי, ניתן להוסיף לו מעט מים רותחים לפני היציקה.

11. שומרים אטום היטב במקום מוצל מחוץ למקרר עד שלושה ימים