קארי כופתאות דלעת

העדות היחידה

לילדה הראשונה

שהייתי מאוהב בה

אי פעם בחיי

היא תמונה אחת מפלילה.

איכשהו

אף אחד בכלל לא זוכר

שהיתה קיימת

סיוון הג'ינג'ית

מהמושב השכן

אבל אותה תמונה

מאששת את הזכרון

ממסיבת סוף השנה של הגן,

כשהתעקשתי שאני ואמא שלי

נשב לידה והאמא שלה.

ובתמונה

אני

בחיוך מאוזן לאוזן

מישיר מבט

למצלמה של אבא.

לידי, סיוון הנכספת

הג'ינג'ית העלומה

מסתכלת

לצד השני של החדר.

ומאחוריי, אמא שלי

מבואסת,

כי הושבתי אותה

ליד אשה שהיא לא מכירה.

במרוצת שנות ההתבגרות שלי

היו עוד כמה התאהבויות

שחלפו בקול ענות חלושה,

שלא לומר מטופשה.

כמו ההיא שאהבתי

בכיתה ה'

עד שקיצצה את שיערה

לתספורת פטריה.

או ההיא שאהבתי

בכיתה ו'

עם שיערה הבלונדיני

ועיניה הכחולות החולמניות

עד שניגשה לדבר איתי

והקול שלה נשמע לי

ברווזי.

(נו, כולנו היינו ילדים טפשים פעם!)

והרבה אחר כך

בגיל 17

היה הבחור ההוא

שנפלתי בקסמיו.

וחשבתי שהגבה המחוברת שלו

זה הדבר הכי חמוד בעולם.

אבל איכשהו

אף פעם לא זכרתי

איך קוראים לו.

אז הייתי מחייך אליו

כמו אל השמש

וממש מקווה שלא אידרש

לקרוא בשמו.

(נו, כולנו היינו נערים טפשים פעם!)

כנראה שלקח לי

הרבה זמן להשכיל

כי לאורי שלי הגעתי

רק בגיל שלושים.

ולא שלא רציתי וחיפשתי

אבל הדרך לנסיך

תמיד רצופה בצפרדעים.

כולל ההוא

שנורא התלהב ממני

באינטרנט

ואז פתאום נעלם

אחרי ששמע בטלפון

את קולי

(הברווזי?).

ואיזה מעצבן זה

כשהקלישאות נכונות

כמו

"כשזה זה, אז יודעים שזה זה".

(טוב, ספציפית כאן זה דווקא שימח).

כי באמת עם אורי

די מהר לתוך הדייט הראשון

ידעתי ש

יש מצב ש

חמסה חמסה

נראה לי ש

טפו טפו טפו

אולי הפעם

אינשאללה

דווקא ייצא משהו.

יש מצב שזה זה.

ובאמת זה היה זה.

ומה זה משנה

אם כבר היו בעברי

שני בחורים

שעליהם אמרתי

"איתו אני אתחתן"!

כי בסוף התברר

שהם היו רק חצי זה.

ובעיקר

הם לא שמו עליי כזה.

והיתה לי חברה

שאמרה לי תמיד:

אין דבר, דודו,

אם הלכה הרכבת,

תבוא אחת אחרת עם מזגן.

והיא צדקה.

כי בסוף הגיעה

כזאת רכבת!

עם מזגן! מושבים מרופדים!

ווייפיי חינם! ובופה חופשי!

אין מה לעשות,

כשזה זה, זה זה.

חמסה!

אין אורז בתמונה, אבל תגישו את זה על אורז! לבן!

היום אני ואורי הנסיך עוזבים את דירתנו המשותפת הראשונה לטובת דירה גדולה יותר (עורפית! עם מרפסת!). ובין קרצוף לשיוף, בין אריזה לקריזה (כן, לא ממש חרוז), משמח מאד לגלות איך אנחנו עובדים כצוות, מנסים לאזן אחד את השני. איך בזמן שאני עומד לתלוש שערות, הוא פתאום משתלט על העניינים, ולהיפך.

את המתכון הזה לכופתאות הדלעת בקארי, לא אני המצאתי. הוא מופיע בספר המופתי של קלודיה רודן (המלכה!) "ספר הבישול היהודיֿ - מזרח ומערב", ואני מביא אותו כאן בשינויים קלים שלי.

עכשיו מגיע הקטע שבו אני אמור להגיד איך המתכון קשור לפוסט, אבל השעה 2 בלילה, וכל היום קרצפתי חרסינות וארזתי דברים, אז בואו נסתפק בזה שזה ממש טעים, טוב? אם מתעקשים אז אפשר להגיד שהמנה הזו היא מטאפורה לי ולאורי. תופס?

רכיבים:

לכופתאות:

1 ק"ג דלעת (כמות שתספיק ל-2 כוסות פירה דלעת)

1 כוס קמח חומוס

1/2 כוס עלי כוסברה

1/2 פלפל ירוק חריף

ג'ינג'ר טרי (חתיכה בגודל כ-5 ס"מ)

3 שיני שום גדולות

מלח ופלפל

לקארי:

1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)

4 עגבניות טריות בשלות

1/2 כוס שבבי קוקוס מיובש

1 בצל גדול

1/2 פלפל ירוק חריף

1 כף גדושה זרעי כוסברה טחונים

1 כף גדושה כמון

1 כף גדושה כורכום

4 כפות שמן שומשום (לא חובה)

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מכינים את הכופתאות:

1. חותכים את הדלעת לקוביות (ללא קליפה כמובן) ומבשלים במים רותחים כ-20 דקות לריכוך. מסננים ומצננים
2. מועכים את הדלעת לפירה, וסוחטים אותו היטב בידיים כדי להיפטר מעודפי הנוזלים. מניחים בקערה
3. מגררים בפומפיה את הג'ינג'ר הטרי ומוסיפים לקערה
4. קוצצים את הכוסברה והפלפל החריף ומוסיפים לקערה
5. כותשים את שיני השום ומוסיפים לקערה
6. מוסיפים קמח חומוס, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים היטב היטב.
7. יוצרים בידיים קציצות ומניחים עם מגש מכוסה בנייר אפייה.
8. אני דוחף את המגש לפריזר בשלב זה – אבל לא הכרחי

מכינים את הקארי:

1. קוצצים את הבצל ומטגנים בסיר רחב להזהבה
2. בינתיים חוצים את העגבניות לחצי ומגררים את התוכן שלהן בפומפיה לקערה
3. קוצצים את הפלפל החריף ומוסיפים לסיר
4. כשהבצל זהוב מוסיפים את התבלינים והקוקוס, וממשיכים לטגן כדקה
5. מוסיפים את העגבניות המגוררות ומערבבים היטב
6. מוסיפים את חלב הקוקוס, מביאים לרתיחה, מנמיכים מכסים ומבשלים כעשר דקות
7. מוסיפים לקארי את הכופתאות מהפריזר, מביאים לרתיחה ומבשלים על נמוכה 15 דקות.
8. מגישים עם אורז לבן

גונדי טבעוני

שורש הכורכום כאן רק בגלל שהוא חתיך. במתכון השתמשתי באבקת כורכום

אחד הדברים

שהיו לי הכי קשים

כשעברתי לתל אביב

היה להתרגל לרעיון

של לזרוק לפח

לחם.

אצלנו בבית

היו מנשקים לחם ישן

ומניחים בשקית

כדי להשליך אחר כך

לכבשים 

שגידל דוד שלי,

או להודים*

שגידל אבי.

(*ורק בגיל מאוחר 

הבנתי

שרק אנחנו קראנו ככה

לתרנגולות הודו.

ואם אני מדבר 

על הודים

מבלי להסביר

שאני מתכוון לתרנגולות

אנשים יחשבו

שאני סתם גזען).

אבא שלי

תמיד אוהב לספר

איך בגיל חמש

הוא הלך ברחובות טהרן

בחג הפסח

ונתקל

בחתיכת לחם עבשה

על הרצפה.

והוא לא ידע להכריע

אם חשוב יותר

להרים את הלחם,

לנשק

ולהניח בצד.

או שהאיסור על (נישוק) חמץ

חמור יותר.

אבל כשעברתי לתל אביב

כל מה שהיה לי

זה הפח.

עדיין מנשק לחמים ישנים,

אבל זורק לפח.

ודווקא במאכלים אחרים

למדתי

להשליך פחות.

כי כשאתה זה

שמשלם על

כ ל   ה א ו כ ל   ה ז ה

(ולא אבאמא),

כואב לך יותר

לזרוק אותו לפח.

וכך,

אם בילדותי במושב,

בבוקרו של יום שבת,

הייתי בוחר בקפידה

את הביצה הקשה

ה כ י   מ כ ו ע ר ת,

שנסדקה במהלך

הבישול הממושך,

והצמיחה

תלתלי חלבונים,

בצבעי קליפת בצל,

רק כדי להעניק אותה

אחר כבוד

לאבא שלי

(כי אף אחד אחר

לא היה אוכל אותה),

היום,

כל הביצים הקשות

יפות בעיניי.

כי חראם.*

* אבל חראם רק כשאני מבשל אותן. במושב אבא שלי עדיין אוכל את המכוערות לבדו

אז אחרי כל הסיפור המרגש, אני הולך לשבור את הלב (לעצמי, לעצמי), ולהציע לכם מתכון שבו משליכים ירקות טובים לפח. אבוי. תיכף יגיע ההסבר, אבל קודם..

לימון פרסי כבר רכשתם? אחרי שעשינו איתו מרק עדשים (פרסי) וקציצות קישואים (פרסיות), הגיע הזמן לעבור למנת הדגל של המטבח הפרסי. גונדי! עם לימון פרסי! כמובן.

מה זאת אומרת מה זה גונדי?! כופתאות (קציצות?) חומוס מבושלות במרק צח. אבל! במקור יש חזה עוף, ואילו במתכוננו כאן – גרסא טבעונית למהדרין! הידד לנו.

אלא מה? במתכון המקורי יש מרק עוף, ואילו כאן מרק ירקות. וכדי להפוך אותו למרק צח, נאלצתי – בצר לי – להשליך את הירקות, אחרי שהם סיימו להעניק מטוב לבם למרק.

אם רחמיכם נכמרים אחר הקישוא והסלרי, תשאירו אותם במרק. יהיה צפוף, אבל אני מוכן להעלים עין.

מיטיבי הלכת במטבח הפרסי שביניכם יגידו שבגונדי אמיתי יש הל, ואצלי לא. זה נכון. אבל המתכון הזה הוא מחווה לגונדי של אבא שלי, והוא לא תיבל בהל. אז אם חשקה נפשכם – תוסיפו הל. אני אוהב את הגונדי שלי ככה, נטול.

! אזהרת אתגר בסופר: זרעי צ'יה וזרעי פשתן. כאן אני מסביר למה זה טוב.

כמו כן, תשיגו מהר לימון פרסי מיובש. להשיג רק בשווקים ובחנויות תבלינים.

רכיבים

לקציצות (20 יח'):

1 כוס גרגירי חומוס יבשים (לא קלויים)

1 כוס קמח חומוס (לא קלוי)

1 בצל גדול

חופן עלי (וגבעולי) פטרוזיליה (בערך כוס דחוסה)

1-2 לימון פרסי מיובש

2 כפות זרעי צ'יה

2 כפות זרעי פשתן (אם אינכם טבעונים - אפשר להמיר את הצ'יה והפשתן ב-2 ביצים גדולות)

כף גדושה של כורכום 

מלח ופלפל שחור

למרק (סיר של 5 ליטר):

1 קישוא גדול

1 ראש סלרי, כולל גבעולים ועלים (אפשר גם רק 6 גבעולים ועלים בלי הראש)

1 בצל גדול

½ לימון טרי

2 לימון פרסי מיובש

2 ס"מ של ג'ינגר טרי (לא חובה)

כף גדושה של כורכום

מלח ופלפל שחור

אופן הכנה:

1. יום לפני: משרים את גרגירי החומוס בקערה עם מים למשך לילה לפחות

למחרת, מתחילים בהכנת הקציצות:

2. מסננים את גרגירי החומוס, וגורסים אותם לפירורים גדולים - הכי פשוט וטוב להעביר אותם במטחנת בשר (ובכינוייה הנוכחי מטחנת פראסה). אם אין -  אפשר לטחון אותם גס בפולסים (כלומר לא בהפעלה ממושכת, אלא: לחיצה, הפסקה, לחיצה עד שמגיעים למרקם הרצוי). המטרה היא להגיע לפירורים גדולים - לא אבקה ובטח שלא משחה.

3. במעבד מזון טוחנים את הבצל והפטרוזיליה יחד - כאן דווקא כן נרצה לטחון דק עד שנהיית עיסה. סוחטים קלות את הנוזלים העודפים לקערית נפרדת, ומעבירים את העיסה לקערה עם החומוס הגרוס.

4. במטחנת תבלינים טוחנים את הלימון הפרסי ומעבירים לקערה. (הסיבה שכתבתי ברשימת הרכיבים 1-2 לימונים היא שבפעם הראשונה שהכנתי את הגונדי הספיק לי לימון אחד, ואילו בפעם השניה שעשיתי עם אותה כמות, הריח של הלימון לא הורגש בעיסה, אז הוספתי לה עוד אחד)

5. טוחנים שתי כפות צ'יה, מעבירים לקערית עם נוזלי הבצל, ומערבבים עד שהעיסה נהיית צמיגית. אם אין מספיק נוזלים, מוסיפים קצת מים חמים. מעבירים את העיסה לקערה עם יתר הרכיבים.

6. טוחנים 2 כפות פשתן ושופכים ישירות לקערה של העיסה.

7. מוסיפים קמח חומוס ותבלינים ומערבבים את כל העיסה היטב (אני אוהב ללוש אותה בידיים). מניחים לחמש דקות בצד.

8. מגלגלים בידיים כדורים מהעיסה בגודל של פינג פונג, ומניחים על מגש עם נייר אפייה. כשמסיימים, מכסים בניילון נצמד ומעבירים למקפיא/מקרר שינוחו בזמן שאנחנו מכינים את המרק.

    מכינים את המרק:

10.  מחממים שמן בסיר, קוצצים את הבצל גס ומטגנים להזהבה.

11.  מקלפים וקוצצים את ראש הסלרי ומטגנים עם הבצל כדקה.

12.  קוצצים את הקישואים לקוביות בגודל בינוני ומעבירים לסיר. מערבבים, מכסים ממשיכים לטגן עוד כשלוש דקות.

13.  קוצצים גס את הגבעולים והעלים של הסלרי ואת הג'ינגר ומעבירים לסיר.

14.  מוסיפים מים רותחים ומתבלים.

15.  מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים 20 דקות.

16.  כעבור 20 דקות, משליכים את כל הירקות (אכן אבוי) עם כף חרירית. ונשארים עם מרק נקי.

17.  מגבירים את האש, וכשהמרק מבעבע, מכניסים לתוכו את הקציצות הישר מהקירור.

18.  מטלטלים את הסיר קלות כדי שהקציצות יסתדרו זו לצד זו.

19.  מכסים ומבשלים על אש גבוהה כעשר דקות.

20.  בשלב הזה - בהנחה והכל עבד כשורה - הקציצות יצופו לפני השטח של הסיר (הידד, הצלחתם!). מנמיכים את האש ומבשלים עוד 45 דקות.