קארי כופתאות דלעת

העדות היחידה

לילדה הראשונה

שהייתי מאוהב בה

אי פעם בחיי

היא תמונה אחת מפלילה.

איכשהו

אף אחד בכלל לא זוכר

שהיתה קיימת

סיוון הג'ינג'ית

מהמושב השכן

אבל אותה תמונה

מאששת את הזכרון

ממסיבת סוף השנה של הגן,

כשהתעקשתי שאני ואמא שלי

נשב לידה והאמא שלה.

ובתמונה

אני

בחיוך מאוזן לאוזן

מישיר מבט

למצלמה של אבא.

לידי, סיוון הנכספת

הג'ינג'ית העלומה

מסתכלת

לצד השני של החדר.

ומאחוריי, אמא שלי

מבואסת,

כי הושבתי אותה

ליד אשה שהיא לא מכירה.

במרוצת שנות ההתבגרות שלי

היו עוד כמה התאהבויות

שחלפו בקול ענות חלושה,

שלא לומר מטופשה.

כמו ההיא שאהבתי

בכיתה ה'

עד שקיצצה את שיערה

לתספורת פטריה.

או ההיא שאהבתי

בכיתה ו'

עם שיערה הבלונדיני

ועיניה הכחולות החולמניות

עד שניגשה לדבר איתי

והקול שלה נשמע לי

ברווזי.

(נו, כולנו היינו ילדים טפשים פעם!)

והרבה אחר כך

בגיל 17

היה הבחור ההוא

שנפלתי בקסמיו.

וחשבתי שהגבה המחוברת שלו

זה הדבר הכי חמוד בעולם.

אבל איכשהו

אף פעם לא זכרתי

איך קוראים לו.

אז הייתי מחייך אליו

כמו אל השמש

וממש מקווה שלא אידרש

לקרוא בשמו.

(נו, כולנו היינו נערים טפשים פעם!)

כנראה שלקח לי

הרבה זמן להשכיל

כי לאורי שלי הגעתי

רק בגיל שלושים.

ולא שלא רציתי וחיפשתי

אבל הדרך לנסיך

תמיד רצופה בצפרדעים.

כולל ההוא

שנורא התלהב ממני

באינטרנט

ואז פתאום נעלם

אחרי ששמע בטלפון

את קולי

(הברווזי?).

ואיזה מעצבן זה

כשהקלישאות נכונות

כמו

"כשזה זה, אז יודעים שזה זה".

(טוב, ספציפית כאן זה דווקא שימח).

כי באמת עם אורי

די מהר לתוך הדייט הראשון

ידעתי ש

יש מצב ש

חמסה חמסה

נראה לי ש

טפו טפו טפו

אולי הפעם

אינשאללה

דווקא ייצא משהו.

יש מצב שזה זה.

ובאמת זה היה זה.

ומה זה משנה

אם כבר היו בעברי

שני בחורים

שעליהם אמרתי

"איתו אני אתחתן"!

כי בסוף התברר

שהם היו רק חצי זה.

ובעיקר

הם לא שמו עליי כזה.

והיתה לי חברה

שאמרה לי תמיד:

אין דבר, דודו,

אם הלכה הרכבת,

תבוא אחת אחרת עם מזגן.

והיא צדקה.

כי בסוף הגיעה

כזאת רכבת!

עם מזגן! מושבים מרופדים!

ווייפיי חינם! ובופה חופשי!

אין מה לעשות,

כשזה זה, זה זה.

חמסה!

אין אורז בתמונה, אבל תגישו את זה על אורז! לבן!

היום אני ואורי הנסיך עוזבים את דירתנו המשותפת הראשונה לטובת דירה גדולה יותר (עורפית! עם מרפסת!). ובין קרצוף לשיוף, בין אריזה לקריזה (כן, לא ממש חרוז), משמח מאד לגלות איך אנחנו עובדים כצוות, מנסים לאזן אחד את השני. איך בזמן שאני עומד לתלוש שערות, הוא פתאום משתלט על העניינים, ולהיפך.

את המתכון הזה לכופתאות הדלעת בקארי, לא אני המצאתי. הוא מופיע בספר המופתי של קלודיה רודן (המלכה!) "ספר הבישול היהודיֿ - מזרח ומערב", ואני מביא אותו כאן בשינויים קלים שלי.

עכשיו מגיע הקטע שבו אני אמור להגיד איך המתכון קשור לפוסט, אבל השעה 2 בלילה, וכל היום קרצפתי חרסינות וארזתי דברים, אז בואו נסתפק בזה שזה ממש טעים, טוב? אם מתעקשים אז אפשר להגיד שהמנה הזו היא מטאפורה לי ולאורי. תופס?

רכיבים:

לכופתאות:

1 ק"ג דלעת (כמות שתספיק ל-2 כוסות פירה דלעת)

1 כוס קמח חומוס

1/2 כוס עלי כוסברה

1/2 פלפל ירוק חריף

ג'ינג'ר טרי (חתיכה בגודל כ-5 ס"מ)

3 שיני שום גדולות

מלח ופלפל

לקארי:

1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)

4 עגבניות טריות בשלות

1/2 כוס שבבי קוקוס מיובש

1 בצל גדול

1/2 פלפל ירוק חריף

1 כף גדושה זרעי כוסברה טחונים

1 כף גדושה כמון

1 כף גדושה כורכום

4 כפות שמן שומשום (לא חובה)

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מכינים את הכופתאות:

1. חותכים את הדלעת לקוביות (ללא קליפה כמובן) ומבשלים במים רותחים כ-20 דקות לריכוך. מסננים ומצננים
2. מועכים את הדלעת לפירה, וסוחטים אותו היטב בידיים כדי להיפטר מעודפי הנוזלים. מניחים בקערה
3. מגררים בפומפיה את הג'ינג'ר הטרי ומוסיפים לקערה
4. קוצצים את הכוסברה והפלפל החריף ומוסיפים לקערה
5. כותשים את שיני השום ומוסיפים לקערה
6. מוסיפים קמח חומוס, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים היטב היטב.
7. יוצרים בידיים קציצות ומניחים עם מגש מכוסה בנייר אפייה.
8. אני דוחף את המגש לפריזר בשלב זה – אבל לא הכרחי

מכינים את הקארי:

1. קוצצים את הבצל ומטגנים בסיר רחב להזהבה
2. בינתיים חוצים את העגבניות לחצי ומגררים את התוכן שלהן בפומפיה לקערה
3. קוצצים את הפלפל החריף ומוסיפים לסיר
4. כשהבצל זהוב מוסיפים את התבלינים והקוקוס, וממשיכים לטגן כדקה
5. מוסיפים את העגבניות המגוררות ומערבבים היטב
6. מוסיפים את חלב הקוקוס, מביאים לרתיחה, מנמיכים מכסים ומבשלים כעשר דקות
7. מוסיפים לקארי את הכופתאות מהפריזר, מביאים לרתיחה ומבשלים על נמוכה 15 דקות.
8. מגישים עם אורז לבן