טארט סילאן

אני קרוי על שם

סבא של אבא שלי,

דויד.

אבל לא יודע עליו הרבה.

רק שהיה

עיראקי גבוה ומצחיק.

אני רבע עיראקי,

גבוה במונחים מסוימים

ועלול להצחיק.

כנראה שמשהו ממנו

עבר אליי

בגנים.

אבא שלי

היה גם הסנדק שלי.

ואצלנו במשפחה

תמיד טענו שהילד

מקבל תכונות מהסנדק.

זה שירת אותנו

כשרצינו לצחוק

על הקמצנות של אחי.

דוד משה הקמצן

לא היה אמור להיות

הסנדק שלו.

אבל סבא שלי,

הסנדק המיועד של אחי,

עשה תרגיל.

ורק בגלל זה

(וכמובן, זה מדעי)

אחי קימץ לו בשקלים.

בברית שלי

אבא לא היה מוכן

לשום עוקץ או תרגיל,

ולכן החליט

להיות גם הסנדק.

שזה דבר משונה

בהתחשב בתפקיד שאמור לשמש הסנדק.

אבל ממילא זה רק

טייטל של כבוד

או, כמו שגילינו במשפחה,

הדרך הכי יעילה

להאציל את תכונותיך

ליורש חסר ישע.

ולכן אני תמיד אומר לאבא,

בצעקות, כשרבים,

שאת כל התכונות החרא שלי,

קיבלתי ממנו -

העקשנות, השחצנות

העצבנות בתוך שנייה.

והנטייה להגיע לצעקות,

גם כשלא רבים.

כי איזה סיכוי היה לי

לחמוק מכל זה?

מצד אחד הגנים

ומצד שני

ירושת הסנדק.

מטען כבד

לעולל בן שמונה ימים.

מזל שהיתה אמא,

אני סונט בו בחיוך,

לאזן את כל

המטענים השליליים.

גם לדוד שלי,

אח של אמא,

קוראים דויד.

ובאמת תמיד היינו דומים.

לפחות חיצונית.

כי חוץ מהאף הפרסי,

שאין לטעות בו,

יצאתי כמו הצד של אמא - 
טורקי למהדרין.

ובאופן די מפתיע

הקול שלו ממש דומה

לזה של אמי.

וערב לפני הגיוס

המצלק שלי לצה''ל,

כשהוא התקשר לאחל לי

בהצלחה,

אני חייכתי ונחנקתי,

כי פתאום שמעתי את אמא

דואגת לי מאיפהשהו אי שם,

אפילו שהיתה כבר 
איננה מזמן.

ומשונה קצת להיות

בתפקיד הזה של הדוד.

אתה קצת כמו אבא,

אבל אתה לא.

מותר לך להתערב,

אבל גם לא.

אתה נושא באחריות

אבל מחוץ למעגל.

ומרוב שאני שקוע 
בשלב הדוד שבחיי

קצת שכחתי איך זה להיות

האחיין.

ופתאום בחג האחרון

כשפגשתי את דויד

יכולתי לחזור אחורה בזמן.

להיות המאזין הסקרן

ששומע איך היה

לפני שבכלל

הגחתי לעולם.

ומה אכלו, ואיך היו

כל האנשים שאינם.

ומכאן כבר חזרתי לחשוב

כמו דוד, ולא כאחיין,

מה כדאי לנסות לשחזר

מכל המתכונים

שלא צלחו במסע

מפה לאוזן,

מאם לבן.

לשקם ארמונות של טעמים,

שנוכל להוריש לאחיינים.

כי בורקסים חייבים להיות נצחיים.

(אבל לא רק)

אני תמיד התחבאתי

מאחורי סינרי מטבח.

כי משהו בגבריות

תמיד היה מרחיק

ומאיים.

והשפה היתה יותר 
נהירה ומקרבת

בעזרת הנשים.

וכשהחל גיל ההתבגרות,

ניסיתי להילחם

בגבר שבצבץ מתוכי.

כי לא לתוך זה

רציתי להבשיל.

ולא שרציתי להיות אישה,

פשוט כל הגבריות הזאת

היתה זרה לי ומנוכרת.

תנו לי להצמיח

את עורי שלי.

אז יצאתי לקרב

שנועד לכישלון.

וגילחתי את השערות  

מהידיים, הרגליים והבטן

(החזה נותר נאמן).

אבל הן תמיד צמחו בחזרה.

וכשנשלחתי,

לקראת הבר מצווה,

בחזרה לבית הכנסת בכל שבת,

לשבת עם כל הבנים

הרעים שמציקים,

החלטתי להתחבא ולהתפלל

בעזרת הנשים.

כי להן לא היה אכפת.

אבל בסוף עליתי לתורה כמו כולם.

ורק אחרי כמה שנים טובות

הבנתי שקראתי

את הכל הפוך.

כי אולי עליתי בסוף לתורה,

אבל היי,

הייתי פאקינג חתרן מגדרי בגיל 13!

ואולי יש לי שערות ברגליים

אבל הן לא יהפכו אותי

לגבר שגברים

(בחייאת, תשמרו את העאלק-מחמאה הזאת

לאנשים אחרים).

ואיכשהו הצלחתי

למצוא את המסלול שלי

למרות כל הידיים

שדחפו מסביב.

וכשאני מתבונן באחיינים שלי

אני מבין

שדווקא יש תקווה,

כי לא הכל מתפתח

כמו שחששתי שיתפתח.

הנה האחיינים הבנים

כבר אוטוטו בגיל בר מצווה,

והם לא כוחניים,

ולא מתביישים להיות עדינים,

ולא מתפדחים מהדודים ההומואים.

והם אפילו ילדים מקובלים.

אולי זאת החברה שהתקדמה,

ואולי זאת ההורות המשוכללת

של אחיי ואחיותי המשוכללים,

ואולי זה גם קצת בהשפעתי

הדוד המגניב

(בעיני עצמי, אבל אל תתווכחו).

ואולי גם יגיע היום

שיפסיקו לתהות

כל מיני אנשים

מי הגבר במערכת היחסים

שלי ושל אורי.

כאילו שזה הכרחי שיהיה גבר.

כאילו שיש גרסה אחת להיות גבר.

כאילו שחייבים להיות גבר בכל רגע נתון.

וכאילו שזאת הגדרה שחשובה לחיינו

ביחד או לחוד.

עם כל הכבוד לגברים ונשים

אני מעדיף להגדיר את עצמי כממולאים.

עברו חמישה חודשים מהפוסט האחרון, מסיבות כאלה ואחרות. והנה שבתי! עם מתכון שאיננו ממולאים ואיננו בורקס ואיננו טורקי בכלל. אבל הוא מתכון-מתכון!

ההשראה הגיעה מהמתכון הטעים בצורה קיצונית של דור משה מהבלוג "פאי בריבוע" לטארט דבש ומלח. רציתי לעשות גרסא טבעונית, אז המחשבה המתבקשת היתה סילאן.

הבעיה היותר גדולה שלי היתה בצק פריך, שהוא עבורי כמו סמארטפון לסבא קשיש – אני מכיר בגאונותו, אבל התפעול שלו מסובך לי, וגורם לי להרגיש בעיקר סתום. הפתרון – לעקוף אותו עם בצק עוגיות כלשהו. הפעם עוגיית קוואקר. מודה – זה לא פריך וקראנצ'י. אפילו קצת רכרוכי. אבל טעים! ואם זה יוצא מהמקרר (כן!), זה אפילו יציב למכביר.

הערה אחרונה – אני מת על תוספת המלח. אבל לפעמים אני מתחרע איתה, ואז סופג פרצופים של "מעניין.." מהאורחים. אז תשתמשו במשורה (הכמות במתכון היא המשורתית), ואפשר גם להשמיט, אם אתם חובבי מתוק-מתוק.

רכיבים:

לבסיס (תבנית בקוטר 26 ס"מ):

1.5 כוס שיבולת שועל

2/3 כוס קמח (אני השתמשתי בכוסמין מלא)

1 כף גדושה סוכר

1 כפית מלח

1/3 כוס שמן קוקוס מומס

מלית:

3/4 כוס סילאן

1 פחית (400 מ"ל) קרם קוקוס

2 כפות קורנפלור

1 כפית שטוחה מלח גס (רצוי אטלנטי או הימאליה ורוד)

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות
2. טוחנים במעבד מזון את כל רכיבי הבסיס לקבלת מעין בצק שמנוני ורך
3. מעבירים את הבצק לתבנית ובעזרת תחתית של כוס מרפדים שכבה דקה כולל שוליים
4. אופים את הבסיס במשך 20 דקות
5. טורפים בקערה (או בבלנדר) את כל רכיבי המלית, למעט המלח
6. יוצקים את המלית לבסיס החצי אפוי ומחזירים לתנור לעוד 45 דקות
7. מוציאים את העוגה מהתנור ומפזרים עליה את המלח
8. מצננים ומגישים – בטמפרטורת החדר או ישירות מהמקרר. בעיניי הכי טעים יום למחרת

x

עוגת שכבות שוקולד

פדיחה א' ופדיחה ב',

כך קראנו לעצמנו 

במשך שנות הרווקות הארוכות,

היא, אחותי, 

שאינה נשואה ומעל גיל 30,

ואני, ההומו.

עושים בושות למשפחה.

אחד אחרי השניה,

הם נישאו 

והקימו בית

והביאו ילדים,

אחינו הרבים.

ורק אנחנו 

המשכנו לתת צ'אנסים 

לשלל בחורים לא נכונים.

מנסים ומאמינים.

והנוצות שבהן התהדרנו

תמיד נחשבו בעיניהם,

עיני הבחורים הלא נכונים,

כסמרטוטים בלויים.

כי אשה לא צריכה להיות דעתנית,

והומו, מוטב שיהיה גברי.

ובכל זאת המשכנו 

כי לא ייתכן ש

רק אנחנו מבינים.

אז הקפנו את עצמנו

בחברים טובים 

ובעצמנו.

אני נאחזתי 

באותה דירת שותפים

במשך תשע שנים,

בזמן שהיא עברה דירה 

בכל שנה,

בכל פעם מתקרבת 

עוד טיפה, 

עד שהפכה 

לשכנה שממול -

הוצא את הראש מהמרפסת

ונופף לשלום.

איך זה שעוד לא חטפו אותך?

ומה בחור כמוך

עושה באתר כזה?

משהו כאן לא מסתדר.

ואז פתאום 

בשנה אחת קסומה

הכל הסתדר

כמו שצריך

ובסדר הנכון.

כי כמה שרציתי אהבה,

רציתי קודם כל 

שתהיה לה.

אני האח הצעיר, 

קטן ממנה בשש שנים, 

יש לי זמן.

קודם כל תורה.

דניאל לא היה אמור להתקיים.

כי בעולם הזה שלנו

לא קורים ניסים.

חייבים להתפשר.

וגבר שהגיע לגיל שלו

ולא התחתן

משהו בו בטח דפוק,

לא?

איך זה שלא חטפו אותו עד עכשיו?

ואת, אחרי 15 שנה 

של בחורים לא-נכונים,

את עוד מצפה לנסיכים?

ובאמת, רגע לפני

היו לה שני טלפונים ביד,

שני בחורים מאחד האתרים.

והטלפון לראשון 

התברר כאסון.

כבר יצאו בעבר, מסתבר

ולא זוכרת מה בדיוק היה,

רק שהיה נורא.

זהו, חשבה,

נגמרו כל הבחורים.

הגענו לשלב המיחזורים.

אפשר לסגור את העיר.

אבל עוד היה לה ביד

מספר של הבחור השני.

וחייבים לשמור על אופטימיות.

שבוע אחר כך,

כשבדייט השני 

הוא הציע לאפות לה 

עוגת יומולדת (!),

רשמתי לעצמי

שהבחור הזה שונה.

הוא נשמע כמו אחד שמבין.

ובאמת הוא הבין.

ובתוך שנה

הם היו נשואים 

ובהריון.

בתוך חמש שנים 

כבר היו שלושה ילדים.

בשנה השישית

דניאל נפטר.

רגע, רגע,

מה?

תחזור אחורה.

כל זה היה מהר לי מדי.

כן, אני זוכר

שגילינו שחלית,

וכן, הייתי שם כל הזמן

בחצי השנה שדעכת,

אבל אולי זה בכלל לא

היית אתה?

איך זה בכלל הגיוני

שהיית אתה?

ואפילו יום אחרי השבעה,

כשבאתי לסדר 

את ארונות המטבח שלכם,

עדיין חשבתי שאמצא אותך.

בכל הבלגן האינסופי

של המצרכים במזווה

גיליתי חצי שקית קקאו פתוחה,

ואז עוד אחת ועוד אחת,

ובחצי השקית הרביעית

כבר חשבתי לעצמי 

שזה כל כך טיפוסי לך.

יותר קל לקנות שקית חדשה

במקום לחפש את הקודמת הפתוחה

בתוך כל הבלגן האינסופי הזה שלך.

וכבר תכננתי איך אני

אצחק עליך

איתך.

ואז פתאום כאב חד מפלח

כשחוזרת ההכרה

שאינך.

ואני רוצה פשוט לצרוח,

לתוך כרית, לתוך ארון, מחוץ לחלון -

עוד אפשר להחזיר אותך.

כל זה היה מהר מספיק,

בשביל שנוכל לחשוב שזה היה

בסך הכל חלום רע.

כמעט שלא התקדמנו 

מאז שהלכת.

אתה יכול לחזור 

בדיוק למקומך.

לא חשוב כל הכאב

העיקר שחזרת,

והנה אתה.

אתה זוכר איך שאז,

כשחזרתי לנהוג,

לא הייתי מוכן שאף אחד יישב לצידי?

אף אחד, פרט לך.

אתה כבר יודע

איך אנחנו במשפחה.

משוגעים, נו.

לכל דבר חדש או לא מוכר

או בכלל

מגיבים קודם כל בעצבים.

קודם כל מתרגזים,

ורק אחר מפנים מקום

לרגשות הנכונים.

ואיך אני אצבור ביטחון בנהיגה 

עם אחד מהאחים שלי?

זה ייגמר בתאונה.

אבל לא איתך.

כי איך אפשר לכעוס עליך, דניאל.

אתה כולך כזה נשמה טובה.

היחיד שהייתי מסוגל

לשמוע ממנו ביקורת 

מבלי לרצות לדקור אותו בתגובה.

הרי מי יחשוד בך

בכוונה רעה?

ועד היום 

אני שומע דניאל קטן בראש

מבקש ממני לספור עד עשר

לפני שאני חותך נתיב

כי אלוהים ישמור, דודו,

אתה נוסע טוב, אבל

רק תשים לב 

למכוניות שבאות.

ואני מודה שתמיד

ספרתי רק עד ארבע,

אבל בכל זאת ספרתי,

ורק בזכותך.

ואז נסיעות אינספור

למושב בשבת בבוקר.

שבהן לרוב חשתי צורך

לתווך לך את אחותי,

להסביר לך איך 

הראש שלה עובד -

שהעצבים מגיעים בגלל

כל כך הרבה אהבה.

ולהסביר איך עוזרים לה 

לרדת מהעץ.

וגם אתה בשיחה 

סנגור כנגדי,

פרקליטו של בן זוגי

בימים של ויכוחים,

ניסית להסביר לי 

איך עובד הראש 

של בן זוג שמתמודד

עם כל כך הרבה עצבים

מכל כך הרבה אהבה.

ולשכנע אותי 

לרדת מהעץ.

זה לא הוגן, אתה יודע.

וזה מכעיס ועצוב ומכאיב ונורא.

ואיך אפשר עוד להגיד

"יהיה בסדר",

אחרי שהלכת ודעכת,

ודווקא אתה?

אין יום שעובר, 

שבו דמותך לא נשקפת,

בכל פעם מחדש מופתע להיזכר שכבר אינך,

לא מבין איך הזמן לא עצר מלכת,

רק מצמצנו וכבר 

נפער חור בנשמה.

היום הוא יום השלושים לפטירתו של דניאל, גיסי האהוב והיקר, ומחר הוא תאריך ההולדת העברי שלו. הוא היה אמור להיות בן 45. דניאל שנא ירקות, ואכל בעיקר בשר. כך שחוץ מניוקי בפסטו, המכנה המשותף בינינו היה בעיקר קינוחים. ויותר מכל הוא אהב שוקולד. אבל לא סתם שוקולד פושטי. זה איכסה. רק שוקולד פלצני. דניאל גם למד קונדיטוריה בעברו (ועבד בהייטק כמובן), אבל ברוב שנות היכרותנו, לחץ העבודה ועומס גידול הילדים הותיר לו פנאי רק לאפות עוגות שוקולד לימי הולדת. ולכן בפוסט לזכרו לא היתה אופציה אחרת מלבד עוגת שוקולד. בלי רכיבים שהוא היה פוסל על הסף (כנראה) ועם שוקולד מריר איכותי (אבל מהשוק). וכדי שתהיה קצת יותר מיוחדת מהרגיל ¬– עם שכבות.

המקור לעוגה הגיע מהווידיאו הוויראלי הזה, אבל הכמויות שבמתכון נראו לי משונות, ובדיעבד כנראה שגם צריך להכפיל אותן כדי להגיע לעובי הפרוסות שמופיע בסרטון. בנוסף, אינני חסיד של קרם על בסיס חמאה, ובפרט טבעונית, אז הלכתי על שתי אופציות פשוטות, שונות בתכלית מהמקור וכנראה טיפה יותר בריאות. העוגה אינה מסובכת להכנה, אך כדאי להיערך איתה לילה מראש, כי היא במיטבה אחרי צינון ממושך.

רכיבים:

לעוגה (תבנית בקוטר 22 ס"מ):

3/4 כוס קמח

1/2 כוס קקאו

1 כפית אבקת אפיה

1 כפית תמצית וניל

חצי כוס סוכר

רבע כפית מלח

1.5 כוסות חלב שקדים (או 2/3 כוס שקדים שטחנתם בבלנדר עם 1.5 כוסות מים)

לקרם:

200 גרם שוקולד מריר

1 פחית קרם קוקוס (17% שומן לפחות) או 1 חבילה טופו משי + 2 כפות קורנפלור

אופן ההכנה:

מכינים את העוגה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות
2. מערבבים את כל הרכיבים היבשים לעוגה
3. מוסיפים את חלב השקדים ומערבבים היטב
4. יוצקים לתוך 2 תבניות אפייה מרופדות בנייר אפייה (אני השתמשתי בתבניות חד פעמיות מנייר, כך שלא נזדקקתי לנייר אפייה)
5. אופים במשך חצי שעה (אם שתי התבניות לא נכנסות במגש אחד, אפשר לאפות אחת מעל השניה על טורבו)
6. מוציאים את העוגות מהתנור ומניחים בצד שיצטננו

מכינים את הקרם:

1. בסיר קטן ממסים את השוקולד המריר על באן מארי (כלומר הסיר עם שוקולד נח בתור סיר שני עם מים רותחים)
2. בגרסת הקוקוס: שופכים את קרם הקוקוס (שכבה מוצקה + נוזלית) לסיר השוקולד המומס ומערבבים היטב. מצננים כעשר דקות 
3. בגרסת הטופו: מעבירים את הטופו-מיש לבלנדר עם השוקולד המומס ושתי כפות קורנפלור. טוחנים למרקם חלק
4. יוצקים חצי מהמלית על גבי אחת העוגות (רצוי כשהיא בתוך התבנית כי זה נוח יותר)
5. מפרידים בזהירות את העוגה השנייה מהתבנית שלה, ומניחים אותה על גבי העוגה עם הקרם
6. מצפים את השכבה השנייה ביתרת הקרם
7. מצננים במקרר לכארבע שעות לפחות (בפרט בגרסת הקוקוס שזקוקה לזמן כדי להתמצק), שלא לומר אפילו לילה