אני קרוי על שם
סבא של אבא שלי,
דויד.
אבל לא יודע עליו הרבה.
רק שהיה
עיראקי גבוה ומצחיק.
אני רבע עיראקי,
גבוה במונחים מסוימים
ועלול להצחיק.
כנראה שמשהו ממנו
עבר אליי
בגנים.
אבא שלי
היה גם הסנדק שלי.
ואצלנו במשפחה
תמיד טענו שהילד
מקבל תכונות מהסנדק.
זה שירת אותנו
כשרצינו לצחוק
על הקמצנות של אחי.
דוד משה הקמצן
לא היה אמור להיות
הסנדק שלו.
אבל סבא שלי,
הסנדק המיועד של אחי,
עשה תרגיל.
ורק בגלל זה
(וכמובן, זה מדעי)
אחי קימץ לו בשקלים.
בברית שלי
אבא לא היה מוכן
לשום עוקץ או תרגיל,
ולכן החליט
להיות גם הסנדק.
שזה דבר משונה
בהתחשב בתפקיד שאמור לשמש הסנדק.
אבל ממילא זה רק
טייטל של כבוד
או, כמו שגילינו במשפחה,
הדרך הכי יעילה
להאציל את תכונותיך
ליורש חסר ישע.
ולכן אני תמיד אומר לאבא,
בצעקות, כשרבים,
שאת כל התכונות החרא שלי,
קיבלתי ממנו -
העקשנות, השחצנות
העצבנות בתוך שנייה.
והנטייה להגיע לצעקות,
גם כשלא רבים.
כי איזה סיכוי היה לי
לחמוק מכל זה?
מצד אחד הגנים
ומצד שני
ירושת הסנדק.
מטען כבד
לעולל בן שמונה ימים.
מזל שהיתה אמא,
אני סונט בו בחיוך,
לאזן את כל
המטענים השליליים.
אח של אמא,
קוראים דויד.
ובאמת תמיד היינו דומים.
לפחות חיצונית.
כי חוץ מהאף הפרסי,
שאין לטעות בו,
יצאתי כמו הצד של אמא -
טורקי למהדרין.
טורקי למהדרין.
ובאופן די מפתיע
הקול שלו ממש דומה
לזה של אמי.
וערב לפני הגיוס
המצלק שלי לצה''ל,
כשהוא התקשר לאחל לי
בהצלחה,
אני חייכתי ונחנקתי,
כי פתאום שמעתי את אמא
דואגת לי מאיפהשהו אי שם,
אפילו שהיתה כבר
איננה מזמן.
איננה מזמן.
ומשונה קצת להיות
בתפקיד הזה של הדוד.
אתה קצת כמו אבא,
אבל אתה לא.
מותר לך להתערב,
אבל גם לא.
אתה נושא באחריות
אבל מחוץ למעגל.
ומרוב שאני שקוע
בשלב הדוד שבחיי
בשלב הדוד שבחיי
קצת שכחתי איך זה להיות
האחיין.
ופתאום בחג האחרון
כשפגשתי את דויד
יכולתי לחזור אחורה בזמן.
להיות המאזין הסקרן
ששומע איך היה
לפני שבכלל
הגחתי לעולם.
ומה אכלו, ואיך היו
כל האנשים שאינם.
ומכאן כבר חזרתי לחשוב
כמו דוד, ולא כאחיין,
מה כדאי לנסות לשחזר
מכל המתכונים
שלא צלחו במסע
מפה לאוזן,
מאם לבן.
לשקם ארמונות של טעמים,
שנוכל להוריש לאחיינים.
כי בורקסים חייבים להיות נצחיים.
(אבל לא רק)
מאחורי סינרי מטבח.
כי משהו בגבריות
תמיד היה מרחיק
ומאיים.
והשפה היתה יותר
נהירה ומקרבת
נהירה ומקרבת
בעזרת הנשים.
וכשהחל גיל ההתבגרות,
ניסיתי להילחם
בגבר שבצבץ מתוכי.
כי לא לתוך זה
רציתי להבשיל.
ולא שרציתי להיות אישה,
פשוט כל הגבריות הזאת
היתה זרה לי ומנוכרת.
תנו לי להצמיח
את עורי שלי.
אז יצאתי לקרב
שנועד לכישלון.
וגילחתי את השערות
מהידיים, הרגליים והבטן
(החזה נותר נאמן).
אבל הן תמיד צמחו בחזרה.
וכשנשלחתי,
לקראת הבר מצווה,
בחזרה לבית הכנסת בכל שבת,
לשבת עם כל הבנים
הרעים שמציקים,
החלטתי להתחבא ולהתפלל
בעזרת הנשים.
כי להן לא היה אכפת.
אבל בסוף עליתי לתורה כמו כולם.
ורק אחרי כמה שנים טובות
הבנתי שקראתי
את הכל הפוך.
כי אולי עליתי בסוף לתורה,
אבל היי,
הייתי פאקינג חתרן מגדרי בגיל 13!
ואולי יש לי שערות ברגליים
אבל הן לא יהפכו אותי
לגבר שגברים
(בחייאת, תשמרו את העאלק-מחמאה הזאת
לאנשים אחרים).
ואיכשהו הצלחתי
למצוא את המסלול שלי
למרות כל הידיים
שדחפו מסביב.
וכשאני מתבונן באחיינים שלי
אני מבין
שדווקא יש תקווה,
כי לא הכל מתפתח
כמו שחששתי שיתפתח.
הנה האחיינים הבנים
כבר אוטוטו בגיל בר מצווה,
והם לא כוחניים,
ולא מתביישים להיות עדינים,
ולא מתפדחים מהדודים ההומואים.
והם אפילו ילדים מקובלים.
אולי זאת החברה שהתקדמה,
ואולי זאת ההורות המשוכללת
של אחיי ואחיותי המשוכללים,
ואולי זה גם קצת בהשפעתי
הדוד המגניב
(בעיני עצמי, אבל אל תתווכחו).
ואולי גם יגיע היום
שיפסיקו לתהות
כל מיני אנשים
מי הגבר במערכת היחסים
שלי ושל אורי.
כאילו שזה הכרחי שיהיה גבר.
כאילו שיש גרסה אחת להיות גבר.
כאילו שחייבים להיות גבר בכל רגע נתון.
וכאילו שזאת הגדרה שחשובה לחיינו
ביחד או לחוד.
עם כל הכבוד לגברים ונשים
אני מעדיף להגדיר את עצמי כממולאים.
עברו חמישה חודשים מהפוסט האחרון, מסיבות כאלה ואחרות. והנה שבתי! עם מתכון
שאיננו ממולאים ואיננו בורקס ואיננו טורקי בכלל. אבל הוא מתכון-מתכון!
ההשראה הגיעה מהמתכון הטעים בצורה קיצונית של דור משה מהבלוג "פאי בריבוע" לטארט דבש ומלח. רציתי לעשות גרסא טבעונית, אז המחשבה המתבקשת
היתה סילאן.
הבעיה היותר גדולה שלי היתה בצק פריך, שהוא עבורי כמו סמארטפון לסבא
קשיש – אני מכיר בגאונותו, אבל התפעול שלו מסובך לי, וגורם לי להרגיש בעיקר סתום.
הפתרון – לעקוף אותו עם בצק עוגיות כלשהו. הפעם עוגיית קוואקר. מודה – זה לא פריך
וקראנצ'י. אפילו קצת רכרוכי. אבל טעים! ואם זה יוצא מהמקרר (כן!), זה אפילו יציב
למכביר.
הערה אחרונה – אני מת על תוספת המלח. אבל לפעמים אני מתחרע איתה, ואז
סופג פרצופים של "מעניין.." מהאורחים. אז תשתמשו במשורה (הכמות במתכון
היא המשורתית), ואפשר גם להשמיט, אם אתם חובבי מתוק-מתוק.
רכיבים:
לבסיס (תבנית בקוטר 26 ס"מ):
1.5 כוס שיבולת שועל
2/3 כוס קמח (אני השתמשתי בכוסמין מלא)
1 כף גדושה סוכר
1 כפית מלח
1/3 כוס שמן קוקוס מומס
מלית:
3/4 כוס סילאן
1 פחית (400 מ"ל) קרם קוקוס
2 כפות קורנפלור
1 כפית שטוחה מלח גס (רצוי אטלנטי או הימאליה ורוד)
אופן ההכנה:
- מחממים תנור ל-180 מעלות
- טוחנים במעבד מזון את כל רכיבי הבסיס לקבלת מעין בצק שמנוני ורך
- מעבירים את הבצק לתבנית ובעזרת תחתית של כוס מרפדים שכבה דקה כולל שוליים
- אופים את הבסיס במשך 20 דקות
- טורפים בקערה (או בבלנדר) את כל רכיבי המלית, למעט המלח
- יוצקים את המלית לבסיס החצי אפוי ומחזירים לתנור לעוד 45 דקות
- מוציאים את העוגה מהתנור ומפזרים עליה את המלח
- מצננים ומגישים – בטמפרטורת החדר או ישירות מהמקרר. בעיניי הכי טעים יום למחרת
x