מרק הכל

אחד הזכרונות המוקדמים שלי

הוא נסיעת הבוקר לגן

עם אבא

בטרנזיט הישנה.

וברקע -

הקסטה המיתולוגית

של אהבתי הראשונה,

רבקה זוהר.

ושנינו שרים איתה יחד:

"ר-ה-בי עקיבא

איש צנו-הו-ע,

היה רועה בן

הרו-הו-עים,

את עדרי כלבא שבו-הו-ע

עד שנתו

הארבעים".

אבל יום בהיר אחד,

רבקה יצאה מהאופנה.

כי מוזיקה היא לא רק

מקור לשמחה או נחמה,

היא גם סמל סטטוס.

וצו השעה

היה ירדנה ארזי,

אז הנפש שלי הפכה לצועניה.

עם כל ה-

א-דה-בי-דה-בי-דה-בי-דה-בה.

עד שיום בהיר אחד

גם ירדנה התיישנה.

כי האחים הגדולים,

הילדים הבוגרים,

לא ראו אותה ממטר.

הם בכלל במוזיקה לועזית!

ואם גיל אהב את א-הא,

וסלי את פטריק סווייזי,

דויד הקט

בחר בפיה האוסטרלית

קיילי,

ופיזז לצלילי הלוקומושן!

עוד בגיל 7!

כמה בוגר לגילי!

אנחנו לוקחים את הסלרי מאד ברצינות בבית

פאסט פורוורד

כמה שנים קדימה

לתחילת שנות העשרה שלי -

כבר היה לי ברור היטב

איזו מוזיקה אני צריך לאהוב,

לפי איזה סוג של מתבגר

אני מתיימר להיות.

צו השעה היה רוק

סו-קולד אלטרנטיבי.

כי פופ זה להמונים,

ואילו אנחנו

מתבגרים רצינים!

בוגרים לגילנו!

וריח הנעורים

היה חמוץ ועגמומי.

אבל עמוק עמוק,

בלבב פנימה,

עוד שכנה בי

נפש פופית הומיה.

עם חולשה למצעדים.

אז בסתר חדרי

התחלתי להקשיב

למצעדים השבועיים,

ואחר כך

לקופסת הלהיטים

עם עופר נחשון,

רק כדי להיות בעניינים.

ומפה לשם

זרע הפורענות נטמן.

פאסון האלטרנטיב נשמר,

המסירות לרוק נותרה,

אך במרבית היום

הרדיו-טייפ דאבל-קאסט שלי ניגן

דברים בלתי אנינים בעליל

כמו קוקו ג'מבו.

ותודה לאל על כך!

כי ביומיום העגמומי,

שהיה מנת חלקי

באותן השנים,

הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות

כדי להרים את הראש -

זה לסגור מאחוריי

את דלת החדר

ולנגן לעצמי

מוזיקת פופ עליזה.

כדי לסמן לי

את שביל הבריחה.

פאסט פורוורד

20 שנה קדימה,

היום כבר אין לי

רדיו-טייפ דאבל-קאסט,

אבל למרבה השמחה,

גם מזמן כבר אין בושה.

וכשהבית ריק

(כי נפשו של אורי עדינה)

אני מגביר את הווליום

ושר בשביל כל השכונה!

ומצדי שכל השכנים

יחשבו שאני אינפנטיל לגילי,

כי בזקנתי 

אני היטב יודע -

שאפילו קוקו ג'מבו

יכול להביא נחמה.

הגרסא של אורי יותר כתמתמה

פק"ל הנחמה המומלץ לסופ"ש הסגריר הזה כולל – מעבר למוזיקת ניינטיז צבעונית – גם את מרק הבית של אורי שלי ואמו שלו, הלא היא חמותי האהובה – מרק "הכל"!

למרק האהוב הזה יש ארבעה יסודות חשובים: בטטות, סלרי, קטניות (שעועית ו/או עדשים) וחוואייג', אבל פרט להם, הוא מקבל באהבה כל ירק שהוא (כמעט) ולכן בכל פעם יוצא קצת שונה.

אני מפרט כאן את הגרסא שאני הכנתי לאחרונה בהנחיית אורי. הוא אוהב את המרק מאד סמיך עם יותר שעועית ובטטה, אבל אני התעקשתי על סמיכות בינונית ומינונים משלי (כי אני איש קשה ודעתן!). לגרסא יותר אורי-תית (שאמורה להיות יותר כתומה בצבע) או סתם גיוונים – ראו פירוט בהמשך.

רכיבים:

1 בצל גדול

1 בטטה גדולה

2 קישואים בינוניים

2 גזרים גדולים

1 ראש ברוקולי

1 כוס שעועית לבנה/אדומה קפואה

1/2 כוס עדשים כתומות

צרור סלרי עלים
7 שיני שום

2 כפות גדושות חוואיג' למרק

1 כף כורכום

1 כף כמון

מלח ופלפל

גיוונים:

• -          אורי מכפיל את כמויות הבצל והבטטה. אפשר להכפיל גם את כמות השעועית
• -          אורי אומר ששבע שיני שום זה רק המינימום. אני השמטתי אותן בטעות והיה טעים :-)
• -          אפשר לוותר על הברוקולי או להחליף בכרובית
• -          אפשר לוותר על הקישואים או להחליף בדלעת
• -          אפשר להוסיף ארטישוק ירושלמי
• -          אפשר להוסיף פלפל אדום/צהוב/חריף
• -          אפשר להוסיף ג'ינג'ר טרי מגורר בסוף הבישול

אופן ההכנה:

1. קוצצים בצל גס ומטגנים בשמן זית עד להזהבה בסיר של 6 ליטר
2. מרתיחים מים בקומקום
3. קוצצים גס את כל הירקות הטריים (כולל הסלרי והשום), מוסיפים לסיר, בוזקים עוד מעט שמן זית וכף מלח, מערבבים היטב ומכסים.
4. מבשלים כעשר דקות, ומדי פעם מערבבים.
5. מוסיפים את הקטניות וכף חוואייג', ממלאים את הסיר במים רותחים, מביאים לרתיחה, מעבירים לאש נמוכה ומבשלים במשך שעה.
6. כעבור שעה מוסיפים 1 כף נוספת של חוואייג', כורכום, כמון מלח ופלפל ומערבבים היטב.
7. בעזרת בלנדר מוט טוחנים את המרק למרקם חלק
8. מגישים עם קרוטונים (לא חייבים, אבל זה כדאי!)

קארי כופתאות דלעת

העדות היחידה

לילדה הראשונה

שהייתי מאוהב בה

אי פעם בחיי

היא תמונה אחת מפלילה.

איכשהו

אף אחד בכלל לא זוכר

שהיתה קיימת

סיוון הג'ינג'ית

מהמושב השכן

אבל אותה תמונה

מאששת את הזכרון

ממסיבת סוף השנה של הגן,

כשהתעקשתי שאני ואמא שלי

נשב לידה והאמא שלה.

ובתמונה

אני

בחיוך מאוזן לאוזן

מישיר מבט

למצלמה של אבא.

לידי, סיוון הנכספת

הג'ינג'ית העלומה

מסתכלת

לצד השני של החדר.

ומאחוריי, אמא שלי

מבואסת,

כי הושבתי אותה

ליד אשה שהיא לא מכירה.

במרוצת שנות ההתבגרות שלי

היו עוד כמה התאהבויות

שחלפו בקול ענות חלושה,

שלא לומר מטופשה.

כמו ההיא שאהבתי

בכיתה ה'

עד שקיצצה את שיערה

לתספורת פטריה.

או ההיא שאהבתי

בכיתה ו'

עם שיערה הבלונדיני

ועיניה הכחולות החולמניות

עד שניגשה לדבר איתי

והקול שלה נשמע לי

ברווזי.

(נו, כולנו היינו ילדים טפשים פעם!)

והרבה אחר כך

בגיל 17

היה הבחור ההוא

שנפלתי בקסמיו.

וחשבתי שהגבה המחוברת שלו

זה הדבר הכי חמוד בעולם.

אבל איכשהו

אף פעם לא זכרתי

איך קוראים לו.

אז הייתי מחייך אליו

כמו אל השמש

וממש מקווה שלא אידרש

לקרוא בשמו.

(נו, כולנו היינו נערים טפשים פעם!)

כנראה שלקח לי

הרבה זמן להשכיל

כי לאורי שלי הגעתי

רק בגיל שלושים.

ולא שלא רציתי וחיפשתי

אבל הדרך לנסיך

תמיד רצופה בצפרדעים.

כולל ההוא

שנורא התלהב ממני

באינטרנט

ואז פתאום נעלם

אחרי ששמע בטלפון

את קולי

(הברווזי?).

ואיזה מעצבן זה

כשהקלישאות נכונות

כמו

"כשזה זה, אז יודעים שזה זה".

(טוב, ספציפית כאן זה דווקא שימח).

כי באמת עם אורי

די מהר לתוך הדייט הראשון

ידעתי ש

יש מצב ש

חמסה חמסה

נראה לי ש

טפו טפו טפו

אולי הפעם

אינשאללה

דווקא ייצא משהו.

יש מצב שזה זה.

ובאמת זה היה זה.

ומה זה משנה

אם כבר היו בעברי

שני בחורים

שעליהם אמרתי

"איתו אני אתחתן"!

כי בסוף התברר

שהם היו רק חצי זה.

ובעיקר

הם לא שמו עליי כזה.

והיתה לי חברה

שאמרה לי תמיד:

אין דבר, דודו,

אם הלכה הרכבת,

תבוא אחת אחרת עם מזגן.

והיא צדקה.

כי בסוף הגיעה

כזאת רכבת!

עם מזגן! מושבים מרופדים!

ווייפיי חינם! ובופה חופשי!

אין מה לעשות,

כשזה זה, זה זה.

חמסה!

אין אורז בתמונה, אבל תגישו את זה על אורז! לבן!

היום אני ואורי הנסיך עוזבים את דירתנו המשותפת הראשונה לטובת דירה גדולה יותר (עורפית! עם מרפסת!). ובין קרצוף לשיוף, בין אריזה לקריזה (כן, לא ממש חרוז), משמח מאד לגלות איך אנחנו עובדים כצוות, מנסים לאזן אחד את השני. איך בזמן שאני עומד לתלוש שערות, הוא פתאום משתלט על העניינים, ולהיפך.

את המתכון הזה לכופתאות הדלעת בקארי, לא אני המצאתי. הוא מופיע בספר המופתי של קלודיה רודן (המלכה!) "ספר הבישול היהודיֿ - מזרח ומערב", ואני מביא אותו כאן בשינויים קלים שלי.

עכשיו מגיע הקטע שבו אני אמור להגיד איך המתכון קשור לפוסט, אבל השעה 2 בלילה, וכל היום קרצפתי חרסינות וארזתי דברים, אז בואו נסתפק בזה שזה ממש טעים, טוב? אם מתעקשים אז אפשר להגיד שהמנה הזו היא מטאפורה לי ולאורי. תופס?

רכיבים:

לכופתאות:

1 ק"ג דלעת (כמות שתספיק ל-2 כוסות פירה דלעת)

1 כוס קמח חומוס

1/2 כוס עלי כוסברה

1/2 פלפל ירוק חריף

ג'ינג'ר טרי (חתיכה בגודל כ-5 ס"מ)

3 שיני שום גדולות

מלח ופלפל

לקארי:

1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)

4 עגבניות טריות בשלות

1/2 כוס שבבי קוקוס מיובש

1 בצל גדול

1/2 פלפל ירוק חריף

1 כף גדושה זרעי כוסברה טחונים

1 כף גדושה כמון

1 כף גדושה כורכום

4 כפות שמן שומשום (לא חובה)

מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מכינים את הכופתאות:

1. חותכים את הדלעת לקוביות (ללא קליפה כמובן) ומבשלים במים רותחים כ-20 דקות לריכוך. מסננים ומצננים
2. מועכים את הדלעת לפירה, וסוחטים אותו היטב בידיים כדי להיפטר מעודפי הנוזלים. מניחים בקערה
3. מגררים בפומפיה את הג'ינג'ר הטרי ומוסיפים לקערה
4. קוצצים את הכוסברה והפלפל החריף ומוסיפים לקערה
5. כותשים את שיני השום ומוסיפים לקערה
6. מוסיפים קמח חומוס, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים היטב היטב.
7. יוצרים בידיים קציצות ומניחים עם מגש מכוסה בנייר אפייה.
8. אני דוחף את המגש לפריזר בשלב זה – אבל לא הכרחי

מכינים את הקארי:

1. קוצצים את הבצל ומטגנים בסיר רחב להזהבה
2. בינתיים חוצים את העגבניות לחצי ומגררים את התוכן שלהן בפומפיה לקערה
3. קוצצים את הפלפל החריף ומוסיפים לסיר
4. כשהבצל זהוב מוסיפים את התבלינים והקוקוס, וממשיכים לטגן כדקה
5. מוסיפים את העגבניות המגוררות ומערבבים היטב
6. מוסיפים את חלב הקוקוס, מביאים לרתיחה, מנמיכים מכסים ומבשלים כעשר דקות
7. מוסיפים לקארי את הכופתאות מהפריזר, מביאים לרתיחה ומבשלים על נמוכה 15 דקות.
8. מגישים עם אורז לבן