סוג-של קיצ'רי

הרחק הרחק בשנות השמונים

היו רק שני בתי קולנוע באשקלון,

וכל סרט חדש

שיצא לאקרנים,

היה צריך לעשות סיבוב בכל הארץ

חודשים ארוכים

לפני שהגיע עד ל

קולנוע רחל

או אסתר.

ומן הסתם זה היה חייב להיות להיט.

אבל פעם אחת נדירה

(ואולי רק אותה אני זוכר)

הגיע לאשקלון

סרט אירופאי כבד,

כזה שקיבל במעריב

חמישה כוכבים!

קולנוע איכות!

איזה מין סרט זה

שראוי לחמישה כוכבים?!

תהה בקול אבא שלי,

והתעקש לסחוב

את כל ששת ילדיו

לקולנוע אסתר

(ואולי זה היה רחל)

כדי לגלות את התשובה.

וכך קרה

שבגיל 8 בערך

הלכתי סופסוף

לצפות בסרט בקולנוע!

ומה חבל שזה היה

"הקיסר האחרון",

סרטו עטור השבחים של

ברנרדו ברטולוצ'י.

באמת תודה רבה לך,

עירית שמגר,

מבקרת הקולנוע דאז של מעריב.

כי בערך חמש דקות לתוך הסרט

הקיסר הלפני אחרון

חתך לעצמו את הוורידים.

וכתוצאה מכך

אני ואחותי,

הקטנים מבין ששת האחים,

בילינו את יתרת הסרט -

הראשון שלנו בקולנוע! -

צופים באדיקות

בריפוד של הכסא.

מכיוון שהחיים הם מעגל,

או משהו בסגנון,

אני הולך ומאבד

את היכולת לצפות

בדברים לא נעימים.

והיום,

כמו אז בגיל שמונה,

אני מבלה חלק מהצפייה

עם אצבעות על הפרצוף

והדלפות מחבריי לצפייה.

כלומר אורי כמובן,

שיגיד לי בזמן,

"זה בסדר",

"זה נגמר".

אז חיפשנו חלופות נעימות

לבהיית ערב על הספה

וכתוצאה מכך

התמכרנו בחודשים האחרונים

לגרייט-בריטיש-בייק-אוף -

12 אופים חובבים,

כולם בריטים מנומסים,

שנאבקים בפחמימות מפוארות

עם שמות חמודים כמו

קרוקומבוש.

והדבר הכי נורא שיכול לקרות להם

זה שהעוגה לא תפחה.

או תפחה מדי.

ואם קרה ממש אסון -

אז היא נפלה לרצפה.

וכשמרי ברי השופטת

מצקצקת בלשונה ודורשת:

No soggy bottoms!

קצת מתחשק לי להצטרף אליה ולהוסיף

And no alarms and no surprises

Please.

הצרה עם התמכרויות

לתוכניות בישול או אפייה

היא שהן גורמות לך

לקנות כל מיני 

אביזרים מיותרים

שבחיים לא תעשה איתם 

כלום.

לפחות הפעם יצאתי בזול

וגם על חשבון תלושים,

שבזכותם קניתי לעצמי -

סוף סוף! -

שקית סיליקון

וארבעה צנתרי מתכת שונים,

כדי שאוכל -

סוף סוף! -

להזליף יפה יפה

כל מיני סוגי קצפת

על כל מיני סוגים של עוגות קרם

שאני בחיים לא אכין.

שזה לא נורא כי

לפחות הצנתרים החמודים

יוכלו לארח חברה בארון

למכונת המיצים הקשים הערירית

(כי אני לא אשטוף 6 חלקים שונים

בשביל כוס מיץ תפוחים),

לאבן השמוט המסכנה

(אני לא אחמם אבן

במשך שעה בתנור

בשביל שיהיה קראסט פריך לפיצה

שאני אף פעם לא מכין),

למרוקן הממולאים הממוכן 

(שנותר עדיין באריזתו

כי עוד כשקניתי אותו,

הוא נראה לי לא אמין),

וכמובן למכונת הפסטה החמודה,

שהשאלתי מחברה שטסה לכמה חודשים,

ואני מפחד להרוס,

כי היא לא שלי

ולא נעים

(וכי אני לא באמת אכין פסטה).

עזבו אתכם הפעם ממתכונים פנסי-שמנסי מושקעים. הפעם לא תיאלצו להסיר אבק מאיזה מכשיר חגיגי.

ברוב הזמן מה שאני מכין בבית זה אורז עם ירקות. או גריסים. או בורגול. או קינואה (הכי פחות כיף). ומרוב שזה שגרתי, אני בדרך כלל לא חושב שזה חומר-לבלוג. אבל לפעמים יוצא לי איזה אלתור עם שילוב טעמים מוצלח במיוחד, ואני אומר לעצמי "בוא'נה".

כזה הוא המתכון הנוכחי, שהוא טייק-אוף על המנה העיראקית הקלאסית קיצ'רי. זה כולה אורז וירקות, אבל בוא'נה! זה פשוט להכנה, עם חלבון מלא (אורי אמר) וטעים נורא!

רכיבים:

2 כוסות אורז אדום מלא

1 כוס עדשים כתומות

¾ ק''ג עגבניות שרי (רצוי שרי תמר, אלה המוארכות)

1 צרור פטרוזיליה

1 בצל גדול

2 כפות תבלין קארי (אבקה)

1 כף סומאק (לא חובה)

שמן זית

מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-200 מעלות
2. פורסים את העגבניות לחצאים לאורכן. מניחים בקערה, בוזקים כ-2 כפות שמן זית, סומאק מלח ופלפל ומערבבים היטב. מסדרים עם תבנית לתנור מרופדת בנייר אפייה, כשהצד החתוך של העגבניות כלפי מעלה וצולים בטורבו במשך 40 דקות
3. מבשלים את האורז כמו פסטה: מניחים בסיר, מוסיפים מלח, ממלאים בהמון מים רותחים ומבשלים על אש גבוהה במשך כארבעים דקות, עד שגרגירי האורז נפתחים ומתרככים. מסננים מהמים ומניחים בצד
4. בזמן שהאורז מתבשל מבשלים את העדשים בנפרד באופן דומה: על אש גבוהה עם המון מים רותחים, אבל בלי מלח ולמשך 20 דקות בלבד. מסננים
5. קוצצים את הבצל גס
6. מחממים בסיר חצי כוס שמן זית ומטגנים את הבצל להזהבה
7. קוצצים את הפטרוזיליה, מוסיפים לסיר ומטגנים כשתי דקות
8. מוסיפים את האורז והעדשים, מתבלים בקארי, מלח ופלפל ומערבבים היטב
9. מכבים את האש. מוסיפים את העגבניות הצלויות ומערבבים היטב