עוגת גבינה לימונית (טבעונית! ללא גלוטן! כמעט ללא סוכר!)

מה הקטע עם לספור כבשים?

אנשים באמת עושים את זה?

ככה אתם הולכים לישון?

כי אני פשוט מנסה לתרגל נשימות.

ולפעמים,

בצוק העתים

במקום לספור כבשים,

אני סופר מצעדים.

אני זוכר את כל שירי השנה

מאמצע שנות השמונים

עד סוף שנות התשעים,

עברי ולועזי.

את כל מלכות היופי

באותן השנים

(הו שלום לך, וידוי מביך!).

ואת כל זוכי האוסקר

בשלושים השנים האחרונות.

אם כי השנים קצת מתבלבלות.

וכמובן שזו שיטה גרועה

כי היא רק משאירה אותי ער!

ובכל זאת אני משתמש בה

לפעמים, בצוק העתים,

סתם כי זה יותר כיף מנשימות

(אף כי יותר מביך).

ובאמת שזה משמח לדעת

שככל שהשנים נוקפות

והזכרון שלי מחליד,

אני שוכח אנשים

שהיו חלק מהיומיום שלי,

דברים שעשיתי,

או איפה הטלפון שלי

(חיפשת בכף ידך ליד האוזן?) –

אבל לנצח אזכור

את הדברים הבסיסיים

שנחוצים להישרדות,

אם חלילה איחטף

או איתקע על אי בודד -

כמו שירלי בן מרדכי,

ניקול הלפרין,

איבונה קרוגליאק

ומירי פאקינג גולדפרב

מלכת היופי לשנת 1991

(והרי היא בעצמה כבר בטח לא זוכרת).

היתרון העיקרי בשינה לא רציפה

זה שהמחשבות הכי חדות

צצות לי

דווקא בשעות האלה.

מן הסתם כי אין בהן שליטה

על מחשבה סדורה.

ופתאום עולה לי איזה רעיון מגניב

שלא לומר פריצת דרך

(ברור שמדעית).

אבל האמת היא

שברוב המקרים

זמן המחשבות החדות הזה

מתבזבז בעיקר על

סוגיות הרות משקל כמו

בטטה או גזר?

איזה ירק מתאים יותר

לקארי שאכין היום לעבודה,

או על התחביב הלוהט שלי -

חיבור חידות טריוויה.

אוי כמה שאני אוהב טריוויה!

אני חד לחברים

ולעמיתים בעבודה

ולאנשים זרים

ולעצמי,

אבל לא לאורי.

הוא שונא טריוויה.

וכשאני עוטה על פניי

את הבעת ה

"יש לי חידה ממש טובה!",

הוא נאטם.

ואז אפילו אם אשאל אותו

"איך קוראים לך?",

הוא יענה -

"עזוב אותי, לא יודע".

ואומרים שהתלהבות זה דבר מדבק,

אבל זה נכון רק לפעמים.

בפעמים אחרות

היא מוציאה מאתנו תגובות עוינות,

כמו חיבת הטריוויה שלי עבור אורי,

או עליצות הבוקר שפוקדת אותו לעתים

עבורי.

בבקרים שאני יוצא מוקדם

יש לי בדיוק חצי שעה

לתקתק ולעוף -

המסלול מוסדר,

סדר הפעולות קבוע

והתזמון קמצני.

והדבר הכי נורא

שיכול לקרות

ללוח הזמנים המהודק-מהודק שלי,

זה אם אורי אהובי,

משוש חיי, מחמל נפשי,

מחליט לקום

יחד איתי.

וכך, כשאני רץ בין צחצוח שיניים

להחלפת בגדים

הוא נזכר לשתף אותי

בחלום שחלם.

"מצטער בוביק, אני ממש מאחר".

וכשאני קוצץ ירקות,

קופץ עליו החשק

לחבק אותי חזק.

"אבל אני מחזיק סכיןןןןן!!!!".

וכשאני ממש בדלת,

הוא עוצר אותי בבהילות

כדי שאספיק מהר מהר לראות

עוד סרטון של

חתלתולי חמדמודי.

"עעעעעעעעעעעעעעעעעע!@#$!!".

אבל לפעמים לפעמים

כשיש לי בערך 2 דקות לבזבז

בלו"ז ההדוק-הדוק שלי

ונחה עליי הרוח המתאימה,

אני שולף את נשק יום הדין

להתמודדות עם פרץ העליצות

של מחמל לבי,

שהוא כמובן -

פי 1000 יותר עליצות!

ואז אני שר לו בקולי קולות,

מחליף מגוון חיקויים,

קופץ לו על המיטה,

ותובע את מלוא תשומת לבו,

עד שאין לו ברירה

אלא להיכנע חרישית

ובקול רפה לזעוק:

"אבל עוד לא שתיתי את הקפה שלי!".

לפני חודש וחצי הבלוג שלי חגג יומולדת שנתיים! ואני כזה הורה קקה, שלא חגגתי לו. כי לא היה לי כוח או מצברוח, וממילא כשהבלוג יגדל הוא לא יזכור כלום מגיל שנתיים, בטח שלא את העובדה שאבא שלו לא עשה לו חגיגה.

ובכל זאת! כפיצוי מסוים - אין חגיגה, אבל יש ויש עוגה! ולא סתם עוגה! עוגת גבינה לימונית מ-ע-ו-ל-ה, נטולת נקיפות מצפון (חוץ מקלורי, כי היי, זו עוגה) - היא טבעונית לגמרי, אין בה גלוטן (מתכון מתוק ראשון שאני מפרסם ללא גלוטן!) ויש בה בדיוק כף אחת של סוכר, וגם היא מיותרת (כי אנחנו משתמשים באגבה! או מייפל!). וככה גם יש לכם קינוח שמתאים לכולם (חוץ מהחמוצים האלה שלא אוהבים חמוץ) וגם אפשר להביא לליל הסדר! או שבועות! או עיד אל פיטר! או חג-שקר-כלשהו!

המתכון שייך במקור לאופה המינימליסטית, בעלת הבלוג הטבעוני המשובח. אני מביא אותו כאן בשינויים קלים. כמו כן התלבטתי איך לתרגם את שמו – אצבעות לימון? אבל חתכתי אותן בקוביות. עוגת לימון? נשמע כמו בחושה. פאי לימון? דומה בטעם, אבל יש לו בסיס של פירורים. אורי הציע  ריבועי לימון – אבל זה נשמע לי כמו תרגיל (טעים) בגיאומטריה. התפשרתי על עוגת גבינה-לימונית. מוזמנים להצביע או להציע חלופות בתגובות :-)

רכיבים (תבנית של 20X20):

לבסיס:

1 כוס קורנפלקס ללא גלוטן

1 כוס שקדים 

1 כף סוכר חום

2 כפות סירופ מייפל / אגבה

4-5 כפות שמן קוקוס מומס (3 כפות במצב מוצק)

½ כפית מלח

למלית:

1 כוס קשיו טבעי

1 פחית קרם קוקוס (רק השכבה המוצקה מהפחית, לאחר ששהתה לילה במקרר)

2 כפות קורנפלור

2 לימונים גדולים

¼ כוס סירופ מייפל / אגבה

אופן ההכנה:

1. לילה לפני - משרים את הקשיו בקערה עם מים, ושמים את פחית קרם הקוקוס במקרר
2. מחממים תנור ל-180 מעלות 
3. במעבד מזון טוחנים קורנפלקס, שקדים, סוכר ומלח לפירורים דקים
4. מעבירים את התערובת לקערה, מוסיפים כף אגבה/מייפל ושמן קוקוס מומס ומערבבים היטב
5. מסדרים נייר אפיה על תבנית האפיה (אם אתם משתמשים בפיירקס או חרס, אפשר לוותר עליו), מפזרים את התערובת ומהדקים אותה היטב (אני דחסתי עם כוס ויסקי)
6. אופים במשך 15 דקות, אח"כ מעלים טמפרטורה ל-190 לעוד 10 דקות
7. מוציאים את התבנית מהתנור ומנמיכים את החום ל-180
8. מגרדים בפומפיה את קליפת הלימונים, וסוחטים את המיץ משניהם.
9. מסננים את הקשיו, מעבירים לבלנדר (בלנדר! לא מג'ימיקס, שעשה לי רק חצי עבודה) וטוחנים עם יתר רכיבי המלית (כולל המיץ וגרידת הלימונים) עד שמתקבלת בלילה חלקה לגמרי
10. יוצקים את הבלילה על הבסיס האפוי, ומכניסים לתנור לחצי שעה.
11. בתום האפייה השולים צריכים להיראות יציבים, והמרכז רוטט, אך לא נוזלי לגמרי. אם עדיין לא התקבל המרקם, תמשיכו לאפות עוד כחמש דקות
12. מכבים את התנור, ומניחים לעוגה לעשר דקות
13. מעבירים לצינון למשך 4 שעות לפחות. עדיף אפילו לילה